(עו”ד רונאל פישר בראיון לרינו צרור, “חוצה ישראל” )

אני לא בטוח כמה נהניתי מזה, אבל אם כבר לריב, נהניתי להיות מגעיל הפעם.

מעשה בסיפור דבילי שהיה, כשקיבלתי פעם ראשונה בסמינר 50 שקל על עבודתי. כנראה טיפ חד פעמי, אבל התרגשתי מאוד. דיברתי עם גלעד וסיכמנו שאסע איתו להפגנה של זהבי בכסף הזה, אבל בדרך, מרוב התרגשות ובלבול, לא יכולתי לחשוב ממש על מה שסיכמנו, לא יכולתי להתאפק- וקניתי לעצמי פלח אבטיח עם גבינה בולגרית.

עכשיו, אני הראשון שיילחם בעד מטרות חשובות. בדרך כלל, אני מעדיף מלחמה בממסד על פני כל פאנקייק שהוא, אבל זה לא שאני נהנה יותר מדי מהחיים ברוב התקופות בחיי, גם בזמן האחרון, אז לפעמים חשוב פשוט לזרוק את כלי הנשק, לשבת על כיסא נוח- ולאכול את המתוק מתוק הזה, קריר קריר הזה, עם קצת מליחות לשם הניגוד (לא, גלעד, יא סוטה, לא מליחות שכזו).

סיפרתי לו מה עשיתי. אמנם ציפיתי שיתקומם קלות על הפרת הסיכום איתו, אבל לא ציפיתי לשום דבר רציני. בוודאי לא ציפיתי לגינוי על המעשה העקרוני, של קניית אבטיח. וזה מה שקיבלתי, נאום על גוססים מול תענוגות וכל זה.

לפעמים יש לי הרגשה שלבן אדם הזה, שמטיף לי כל הזמן כמה היצירה צריכה להיות פחות חשובה מחברים, אכפת יותר מהעיסוקים שלו מאשר ממני. אכפת לו יותר מהרדיו ומזהבי ומההפגנה ההיא או האחרת, מאשר מהשאלה איך הוא מתייחס אליי.

וזה לא שכשמשהו חשוב לי, אני יכול לצפות ממנו שהוא יהיה לצדי. באנו מאותה מסגרת. ומעולם הוא לא נלחם לצדי, אפילו לא ברמת העיקרון. תמיד כשסיפרתי לו על בעיות שיש לי עם המערכת, יכולתי לסמוך עליו שהוא יתרץ תרוצים למערכת ואפילו יגנה אותי (פה ושם זה בסדר, אבל כמעט תמיד?! מה, אני כמעט תמיד טועה?!)

תמיד כשמישהי או מישהו מאותה מסגרת התאכזרו אליי, בעיניו אלו הנהלים והם לא אשמים בכלל ו… הם רק מתפרנסים. לעומת זאת, תמיד כשאני עושה משהו בניגוד לעקרונות (בדרך כלל בניגוד לעקרונות שלו) אז זה מתוך אגואיזם.

ונורא בא לי שיתרצו עבורי תרוצים ושנורא יבינו אותי. יותר מזה, הייתי רוצה בסתר לבי להיות אחד מנושאי הכתבות של זהבי, כי יכול להיות שאם הייתי קשיש אומלל גלעד היה מבין אותי הרבה יותר טוב. אז אני מרחם על עצמי. אז מה. תלכו להזדיין כולכם. מותר לי. אני לא מחפש אהבה ללא תנאי מאף אחד, כי אין דבר כזה (אנושיות היא תנאי הגיוני לאהבה), אבל הייתי רוצה שיותר אנשים יציבו לי פחות תנאים ליחס מבין. לא תמיד אני עומד אפילו בתנאים המינימליים, אבל בדרך כלל מגיע לי לדרוש יותר אנשים שלא אצטרך להלחם איתם. סליחה, התכוונתי לומר שיילחמו לצדי.

ראיתי לא מזמן פרק בסדרה הענקית עם הבלש השרוט, “מונק”, כשבפרק הזה הוצגה אמא רצחנית שהורגת עבור הבן שלה. וחשתי קנאה מוזרה. לא, אני לא צריך שיהרגו עבורי, אבל אני מאוד מאוד רוצה אנשים שיהיו לצדי, כי אני כבר מתעייף. אני רוצה להפסיק להיות עסוק בעצמי ושיהיו אנשים אחרים שיחשבו עליי ועל קידום מטרותיי במקומי. אני פשוט רוצה ליצור. ולפעמים אני שואל את עצמי אם בא לי שירחמו עליי. ואני אומר לעצמי שלא, פשוט בא לי שיאהבו אותי באמת, אבל אסתפק בכל יחס אנושי שאקבל.

(פורסם במגזין במה וגם בטור שלי בבמה חדשה) 

“לא נפסיק ליצור – סופה של היצירה שתצא אל אוויר העולם, ואם לא יבינו אותי עכשיו – יבינו אחר כך. היצירה מונחת לעיני כול ודי לי ביד אחת שתאמץ אותה, ואם גם זה לא, לא צריך! תתפגרו כולכם. חבורה של טיפשים. אווזים.” (מתוך דבריה של תמי גבע, בתו, בהקדמתה “יומני גבע – מומלץ לקרוא בשירותים” )

דודו גבע היה בן 55 במותו הפתאומי. יצא לי להתפעל מהרוח הפרועה של יצירתו, שמשלבת בין קו ילדותי וגיבורים מגוחכים במתכוון לביקורתיות חסרת פשרות כלפי הדת והממסד והצגתם כאטומים, כשיצר ב”מעריב” את אחד ממדוריו הסאטיריים, אך זהו רק רסיס עלוב מיצירתו המופלאה ורחבת ההיקף. גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. כבר כשהיה בתיכון, הוא כתב מדור קומיקס שבועי ב”הארץ שלנו”. שירת בצבא בהנדסה קרבית וכן כתב לעיתון “במחנה”. פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים “העולם הזה” (זו ארץ זו), “חדשות” (מדור “שירת הברווז” ואחרים), “מעריב” (יומן גבע, הדרך אל האושר), “העיר” (יוסף ואחיו, שתיקת הברווז) “כל העיר” (אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש) ו”הארץ”. גבע פרסם גם מספר ספרים, ובנוסף הוא היה שותף, בעיקר באיור, לספר “זו ארץ זו” שאיגד את מדורי הסאטירה ב”העולם הזה”; כתב במשותף עם קובי ניב את סדרת ספרי “מגוחך” ואת “אהלן וסהלן במערב הפרוע” ואחר כך הוציא סדרת ספרים קומיקסאית לבדו, שהבולטים בה הם “דרדר במדבר” ו”יומן הפקיד”. בשנת 1984 נמנה עם מייסדי העיתון “חדשות”. בעיתון זה הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב”שירת הברווז” – ריבוע שהופיע בתחתית עמוד 2 ועסק בחיי היום יום המוטרפים של ברווזים וחיות משק אחרות. עם תום ימי “חדשות” הוציא גבע ספר בשם “הברווז” שהיה אסופת איורים מימי חדשות ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת “וולט דיסני” שביקשה לאסור פרסום הסיפור “מובי דאק”, שהתבסס על הדמות המאוירת “דונלד דאק”; הדיון במקרה הגיע לבית המשפט העליון ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר. האמת היא, שלדעתי השערורייה והחלפת הברווז רק סייעו לקידום הספר, כי אחרת הקו החתרני של גבע היה מושך אליו רק את מעריציו המושבעים. כאחד שקרא בשקיקה את הספר, מדובר ביצירת מופת. רוב הקריקטורות מכילות פאנצ’ים הורסים וכולן מצוירות באותם קווים פשוטים שכל כך אפיינו את גבע. הברווז, גיבור ספר זה, מתחבב על רוב הקוראים. הסיבה הפשוטה: הוא מזכיר את הישראלי הממוצע. רובנו לא נולדנו לגעת בתהילה. רובנו חיים בציפייה לסוף עגום וידוע מראש. הברווז נע בין ניסיונות תחמנות מאוד מאוד ישראליים לבין הליכה עיוורת אחרי המנהיג האטום שיגרום למותו, ציונות נלהבת שממשיכה בשלה כצאן לטבח. בין לבין מצורפים קטעי מידע שהמשוגע היצירתי הזה הוסיף לספר, כל מיני קטעי ארכיון על ברווזים בחדשות ובאנציקלופדיה ואיורים בהתאם. חוץ מזה, יש תוספות מיוחדות לספר, סיפורים באורך מלא על ברווזים, פארודיות מלאות זימה על סופרמן, ספיידרמן, “סיפור הפרברים” ואפילו ברבי נכנסת לרשימת התוספות הסוטות בתור “ברווי”. מטריד ומרתק, אין ספק. בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב”העיר”, שבו הקצינו נימות שהתקיימו גם קודם ביצירתו. מדור הפרידה של הטור הוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. הפרויקט האחרון של דודו גבע, היחידי שהיה פרויקט משותף לו ולבנו, אהרון גבע, היה הספר “שתיקת הברווז”, שבו אתמקד במאמר זה ומבוסס על אותו מדור אחרון. למרות העובדה שמדובר בספר המאגד את מדוריו של גבע בשנים האחרונות, אין להסיק מכך כי לא הושקעה בו עבודה. צביעה מחדש של 150 מדורים באדום-שחור-לבן היא לא דבר של מה בכך.

טירוף? גאונות? לא יודע, אבל רעיון משוגע שכזה מתאים לתזזיתיות האסוציאטיבית שמאפיינת את הספר כולו.

“קוראיי היקרים, הרשו לי להמליץ בפניכם על חברי ארא”ל סג”ל אשר למרות היותו אוהד בית”ר ירושלים הוא גם חבר נשמה גם בעל מוח חריף ותוסס גם בעל הומור משובח גם אוהב חומוס גם סקרן בלתי נלאה וגם הוציא ספר חדש “מיומנו של פסיכופת” שמו ובו שפע של הגיגים, שטויות, דברי חוכמה ודחקות אנקדוטות היסטוריות טבולים במיצי הקיבה ובהפרשות הגוף השונות – בקיצור, ספר השירותים המושלם (נוסה ע”י כותב שורות אלו ועמד בכל סוגי מצבי הצבירה) ובבוא היום כשהנ”ל ישרוץ עם חבריו האוהדים במרחצאות הזיעה שבגיהנום (צר לי, זה החוק ואין יוצאים מן הכלל) אזרוק לו פיסות סושי לווייתן מהטריבונה של אוהדי הפועל ירושלים בגן-עדן לזכר ימים עברו. חבל, בחור תמים עם פוטנציאל שנשבה בידי עובדי עכו”ם ואבדה דרכו במחשכים.” (דודו גבע, מתוך הכותרת המפותלת סביב הדף בספר)

“דלות חומר!” (דודו גבע שם לאדם ברוך מילות ביקורת בפיו, בפתיחת הספר)

כבר בפתיחה מתכתב גבע עם דמויות שונות מהמדיה הכתובה והאלקטרונית. אדם ברוך, ג’ודי ניר מוזס שלום, מתי גולן ו”רון הקדמון” (הלא הוא רון מייברג) הם בין שמות העיתונאים המופיעים בספר. הדיאלוג שלו בועט, בדרך כלל בועט חזק, אפילו חברים לא בהכרח מקבלים פטור. כן, הוא מחבב את אראל סג”ל, ידידו הפאשיסט (כפי שאראל סיפר במדורו שדודו הגדיר אותו), אך לא במידה שתגרום לו להפסיק להיות אופוזיציונר נאמן אל מול הלאומנות המצויה ברובנו, למרות הכול הוא ממשיך לשרטט עמדות בקו עיקש מול ידידו. והכול בהומור, כמובן, אבל בכל בדיחה כל כך ארוכה יש יותר משמץ רצינות. המדורים המרכיבים את הספר בנויים במבנה של עמוד ראשון בעיתון חדשותי רגיל, מלא בידיעות שחציין מפוברקות ומדריכים היתוליים, כשהכול מעוטר בברקוד אחד משונה, כותרת מתפתלת שמכריחה אותך לסובב את הספר וציורי קומיקס בעלי קו פשוט ותוכן משוגע.

למה הברקוד? הניחוש שלי הוא, שיש פה ביקורת סמויה על העיתונות בכלל ועל הסאטירה בפרט, כשהעיתון נחשב לעוד מוצר צריכה וגם הסאטירה, שמצורפת למוסף שמטרתו להשתלב בסוף השבוע הרגוע של האזרח, במקום לטלטל אותו משלוותו ולהסתכן בכך שיאבדו לקוחות. למה כותרת מתפתלת? לא יודע, אבל הקורא נלכד ברשת שטווה סביבו גבע, מסתקרן ומרגיש צורך לסובב את הספר והקריאה הופכת למצב פעיל במקום רביצה סבילה מול הדף. במקומות שבהם מופיעים צילומים וציורים מסוימים יש לעתים נטייה להעלות את הניגוד בצבע ולשרטט קווים בשחור לבן, כנראה כדי להידמות לעיתונים ולספרי הילדים הישנים.

“הנשיא קצב מציע: ערבים טובים יענדו טלאי צהוב. ‘רוב הציבור הערבי אוהב אותנו, רק ערבים רעים יסרבו להזדהות.’” (דודו גבע מתעלל בדמותו של משה קצב) “אין אמונה בערבים! אני הייתי דופק להם בראש… ואז עושה איתם שלום… ומיד שוב דופק להם בראש!”

(מיקו עממיקו, גיבור סטריפ של גבע, בהתקף הומניזם נדיר)

במדור הראשון בספר מקבל הקורא הפתעה בטעם חמוץ מריר, בצורת מדריך להיתקלות במחבל. המדריך פונה לקורא בשפה מליצית, שבתוכה שזורה נימה צינית והצעות ששוברות את השפה הממסדית הומור פרוע, כמו לגלח את הרגליים מבעוד מועד. הידיעות המופיעות ב”עיתון” זה מנקבות חור בבועה התקשורתית הממלכתית ומציגות את הגזענות הממסדית כמות שהיא. ניתן לקחת כדוגמה את הפנייה “חג שמח וכשר” אל אחינו הנוצרים, או את פניית הנשיא קצב המצוטטת בפסקה הקודמת. גם גורמים ממלכתיים כביכול, מתונים כלפי חוץ, באים במתק שפתיים אל הערבים רק כדי להשפיל אותם לדרגת ילדים, בהתנשאות מחפירה. לדודו גבע אין פרות קדושות, הציונות לשיטתו בהחלט נגועה בגזענות. ויש די הרבה סטריפים משונים וחביבים עם נושאים קבועים, חוץ ממיקו עממיקו. יש את נביא בעירו, מעין מקובל זקן וטרחן, שמנבא נבואות מטופשות, כמו לומר לגנן שכשהעץ שהוא מטפח יגדל הוא ייפול לו על הראש, מעין ביקורת על הא-רציונליות ותעשיית הבאבות. יש את פינת השאהידים, כמו עבאס השאהיד המנומס שעומד יפה בתור לפני הפיצוץ וכל מיני זוועות דומות. פינה נוספת היא ברווז בעיר הגדולה, פינה שמגוללת את סיפורו של ברווז חרמן שמחפש בלונדה חביבה שתנעים את זמנו, פינה שדי מתרחקת בפוליטיקה. אגב, הברווז החצוף פונה בקביעות לנשות ארצנו בשורה המתפתלת מסביב לדף, תוך שהוא מבקש שתענקנה לו מחסדיהן ומתרחק מכהות השער כאילו היו מצורעות.

וזה סוד קסמו של גבע המופלא, אני מניח. הוא רחוק מפלצנות כמו שליברמן רחוק מנאורות ומשתדל לא להיות רציני ונוקב מדי. עיסוק בהבלים איננו מחוץ לתחום עבורו והוא גולש לא מעט להומור נמוך. נשים עירומות ובעלות חזה שופע מקשטות את המדור כמעט מתחילת הספר, רוב הזמן סתם בשביל הקטע.

“הוכח מדעית: ניתן לשפר דימוי עצמי נמוך בעזרת טיפול באמצעים חיצוניים… אנשים שסבלו מפוביות ומחרדות שונות, שמקורן במצוקות ילדות, נרפאו לחלוטין תוך זמן קצר בלא שקיבלו הסבר למקורות שגעונם, על ידי טיפול מיוחד שכלל שימוש באמצעים חיצוניים כגון תנאי אשראי בלתי מוגבלים, נשים בלונדיניות בגיל הנעורים והערכה לאישיותם ולהישגיהם מצד סביבתם הקרובה והרחוקה.”

(ידיעה בדויה נוספת של דודו גבע)

הסטריפים בנושאי דת ראויים לדיון נפרד שלא ימוצה במאמר זה. חוץ ממנזר השתקנים, שעובד על נונסנס, יש את המעשייה לשבת, פרודיה על מעשיות רבנים. באחד הסטריפים מבצע רב מעשי סדום בתלמידו, בסטריפ אחר הרב מתעמת עם קוזקים ויוצא כשידו על התחתונה. מה רוצה גבע להגיד לנו כאן? אנשי הדת, לשיטתו, הם סוטי מין מודחקים חסרי אופי, יושר וחוט שדרה. אך זו אינה האמירה היחידה היוצאת בנושא זה. המעשייה לשבת (אגב הגרסה הביזארית “המעשייה לשב”כ” מומלצת בטרוף) מבטאת גם את רצונו של גבע האנרכיסט להגחיך את עניין השורה התחתונה בסיפורי הדת, לדרוך על מוסר ההשכל בתענוג רב. בחיים אין מוסר השכל, אומר לנו גבע בין השורות, היצירה ותענוגות הגוף הם הדברים היחידים שמרוממים את תכונותיו השטחיות של האדם והשורה התחתונה היא המוות. אפילו על הדת החדשה, הפסיכולוגיה, מגחך גבע הקליל, ששונא את ההתעמקות כבדת הראש וכנראה מיותרת, לשיטתו.

“‘לא!!! לא!!!’ זעקה המובטלת היתומה משדרות וקרעה את שמלתה האחרונה… ‘לא!!!’ זעקה היתומה כאשר נחשפו שדיה הרוטטים לעין המצלמה, ‘תנו לי להתאפר קודם!’” (עוד ידיעה מפוברקת של גבע)

 כך, בכותרת סנסציונית שמצורפת לאיור עסיסי, שוטח גבע את סיפורו של צלם שמחפש סקופ וגורם למובטלת להתפשט לשם כך – ובעצם פורש בפנינו את פניה של התקשורת החולה, רודפת הסקופים. ואולי זה גם סיפורו שלו? יכול להיות שגבע הפגין פה הומור עצמי, על חשבון הנטייה שלו לדחוף מין לכל שתיים-שלוש בדיחות? וכאן אנחנו מגיעים לבעיה שיש לי עם גבע, בעיה שמתחילה להיווצר כבר מתמונות העירום הראשונות בספרו. אני קורא, אומר לעצמי שזה בסך הכול חלק מההומור הקליל יותר ושאין שום רע בבדיחה גסה מדי פעם – ואז זה מתחיל להחריף. הרמז הרציני הראשון נוצר בקומיקס “מתקפת המשובטות”, שבו נשים גאות ומשוחררות משספות גברים למוות, בגלל שהם “לא מחוברים מספיק לעצמם”. זה בסדר, אני ממשיך לומר, אני יכול להבין למה הגבר הממוצע מאוים ממבול הדרישות הנשיות מהגבר החדש. ואז מגיע המדור שבו נלחם הברווז בבהגירה, מפלצת הציצים הרוטטים, בעלת המיניות המעורפלת והמעוותת. יכול להיות שגבע חש מאוים מנשים בכלל ומנשים חזקות בפרט? יכול להיות שמלבד ההיבט המיני הוא, איך לומר, לא ממש חיבב נשים? כל זה לא בא לגרוע כהוא זה מגאוניותו של גבע, שמיטיב לצחוק גם על עצמו ועל מראה החננה שהוא מדגמן, בטור על הפוסט לוזר, שבו הוא ממקם את עצמו איפה שהוא בין יוסי ביילין לארז טל, תחת התווית “שרוט בשכל.” ובכל זאת, הספר הזה אמנם מושקע וגאוני, אבל איננו מגיע לקרסוליים של הספר “הברווז”. אין מה לעשות, לאדם שאיננו קורא מושבע של יצירותיו יחסרו התוספות המיוחדות מהספר הקודם. לקראת הסוף יש סיפור שלם כיצד הברווז מתפגר והאווז משתלט לו על המדור.

ואז הברווז קם לתחייה, בועט כהוגן באווז, מנסה להשלים אתו ושוב מתפגר. בדרך החוצה מהעולם יש קומיקס הזוי על הברווז בגן עדן וקומיקס על מסעו של הברווז הקם לתחייה לגאולה, עם איורים מעוותים נוסח קראמב. גאונות במיטבה.

מה הייתם עושים אם מישהי היתה צובטת בישבנכם במהלך מדורת ל”ג בעומר? או קיי, התשובה שלכם ברורה לי. עכשיו, בואו נניח שהיא לא צבטה מתוך חרמנות או שעשוע, בואו נניח שהיא כעסה. מה היתה תגובתכם?

אני צבטתי בחזרה- תוך כדי שאני מעיר הערות בעלות אופן מיני- ולעזאזל, הרגשתי עם זה מעולה. אין לי שום חרטה. התקיפה שלה היתה בעלת עוצמה זהה למדי, הדבר היחידי שעשיתי הוא להפוך את זה למשהו מחרמן למדי (כשהיא חבטה בגבי עם שקית העמדתי פנים שאני במועדון הדאנג’ן). אמנם לא היה יוצא מזה כלום בכל מקרה, כי אני לא רוצה חברה כהניסטית, אבל חבל שזיון לא יצא מזה (לזיין כהניסטית ולזרוק אותה למחרת? מתאים לי, כל רגשי האשמה יעופו להם מהחלון בגלל אישיותה הדוחה).

חוץ מזה, דווקא נהניתי רוב הזמן. נישנשתי סלטים טעימים ותפוח אדמה ומרשמלו והתענגתי על כך עד מאוד. סיפרתי כמה צי’זבטים, אחד מהם בעל אופי דוחה למדי וכולם די צחקו. חוץ מזה רבתי עם גלעד.ק, אבל למה לקלקל סיפור יפה על מדורה?

הסגידה לכוח ולפרסום העבירה אותנו על דעתנו

מאת: איליה כהן (מערכת)

(פורסם במקור באתר “חוצפה” ורק אחר כך ב“במה חדשה” )

בשנת 1980 ניגש מארק דיוויד צ’אפמן לג’ון לנון וביקש ממנו חתימה. לנון נענה לבקשתו ושאל אותו אם הוא רוצה עוד משהו. צ’אפמן הנסער, שברח מאשפוז כפוי, שלף את האקדח וירה בו. הוא חש מוטרד מכך שללנון יש הכל ולו אין כלום, נעלב מכך שהוא אנונימי, אפס מאופס בתרבות שהחלה כבר אז לסגוד לפרסום.כבר בערך 100 שנה לפניו, ניבא פרידריך ניטשה את המגמה הזו, שבה החזות והתדמית היא הכל ואנשים משתמשים בתקשורת כדי לעלות לגדולה. מנקודת מבטו של ניטשה, השאיפה הכי בסיסית אצל כל אדם היא הרצון לעוצמה.

כמובן שניטשה לא התכוון בהכרח לעוצמה כוחנית מהסוג שצ’אפמן ביטא במעשיו ואישיותו וכמובן שהצורך בעוצמה שבה המיקוד של האדם הוא בדעת הקהל מבטא את הסוג הרדוד ביותר, כך שנראה שלא לכך ניטשה התכוון, אך מכל מקום, מדובר באחד מהביטויים (מהסוג החולה אין ספק) של הרצון לעוצמה. כשהרצון מנותב למקום הלא נכון, הוא הופך לרצון שיעריצו אותך, שיסגדו לך. אותו רצון שמניע את החברה שלנו היום.
אז נכון, מארק צ’אפמן הוא סממן קיצוני של חברה חולת פרסום, אישיות מופרעת שאין הרבה כדוגמתה. אבל בעיניי הוא עדיין מבטא תופעה מסוכנת בחברה המערבית, שמחשיבה לרוב מצליחנות על חשבון תכונות מהותיות יותר. התופעה הזו מתחילה להקצין גם בתקשורת הישראלית, שבתוכניות הריאליטי שבה ניתן לראות אנשים עושים כמעט הכל. החל מההורמונים הנשפכים ב”פרוייקט Y“, דרך אמנים שהופכים בקלות רבה מדי לחלק מתעשיית הפופ ב”כוכב נולד” ואפילו רווק יהודי שמשתף את הצופים בחיפוש, שבתאוריה אמור להיות אינטימי (לא?), אחרי בחירת ליבו, ב”מכל הבנות בעולם”.התחושה המסוכנת היא, שאם אתה לא מפורסם- אתה לא קיים ואם אתה לא מצליחן- מי שם עליך.
אם אתה סתם בנאדם נחמד שמגיש מרק בבית תמחוי לאנשים נזקקים, ההתיחסות אליך תהיה שולית. העם רוצה נינט. ואני לשנייה לא טוען שנינט היא לא בנאדם נחמד, שלא תתחילו עם הטוקבקים, אבל אם לא היתה משתתפת ב”כוכב נולד” אף אחד לא היה שם עליה.
אני חש מחוייב לציין שלא כל מי שהחברה מתעלמת ממנו יגיע לרצח וברור שאני מגנה שימוש באלימות להשגת מטרותיך, אבל התופעה מייצרת עיוותים ומחלות מעצם קיומה. אי אפשר להבין את המעשה עצמו ולעולם לא הייתי רוצח לשם כך, כי בסופו של דבר יש לכולנו חירות מוסרית, אבל היו זמנים שבהם הייתי מגיע למחוזות מוטרפים לא פחות בגלל המקום בו הייתי כאדם אנונימי. את הרגש, הרגש הבסיסי, אני מבין.
וכדי למצוא דוגמה טובה לנושא המאמר, לתאוות פרסום, אני צריך רק להסתכל בראי.

לחיותם. צריך לחבוט בחיים באגרופך ולעצב את החיים בדמותך, כדי שיתאימו לאנשים כמונו…”

(ארס אל המלחמה, בסדרה “זינה” )

על מאצ’ואיזם והגבר החדש

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

כל הזמן מדברים על הגבר “החדש”, ההוא הרגיש. והנה אני לא יצור מסוגר כפי שהייתי ואני בהחלט עונה על חלק מהקריטריונים של הגבריות החדשה, אך בוודאי לא על כולם ובוודאי לא באופן מושלם. אני בוודאי לא אותו אחד שמדברים עליו, לעתים בבוז ולעתים בהערכה, אבל אני לא שם ולא שם. ואני רוצה להיות “כמו בסרטים החדשים”, אבל קשה להשתוות לדמויות בסרטי הנעורים, נערים מצועפי מבט ורגישים.

אם פעם הוצב מולנו כמודל איש מערות מחוספס ומגוחך, קאובוי שאינו מסוגל להפגין חולשה, היום יש סטנדרטים מחמירים לא פחות, הם פשוט מהופכים. אם הגבר “של פעם” הסכים לערימת איסורים שכללו איסור לבכות או להביע פגיעות, היום שוטפים את מוחנו בסדרות הטלוויזיה, כאילו לגבר הממוצע צריך להיות קל מאוד להביע רגשות ולהתגבר על שנים של חינוך מאצ’ואיסטי ופטריארכלי, כאילו אם אתה לא מסוגל לבכות אתה גבר פגום, כאילו כולנו רק נהר ללא סכרים או מעצורים או הדחקות.

ואין משהו יותר מאצ’ואיסטי מהדרישות הללו לסטנדרטים כאלו ואחרים מבלי לעגל פינות, לכולנו יש הדחקה כלשהי שעובדת בשירות האינטרסים שלנו, רק כשההדחקה עובדת שעות נוספות צריך להתחיל לדאוג. והגבריות הלגיטימית היחידה כיום בטלוויזיה היא כזו שמחצינה רגשות, כאילו אי אפשר להיות בנאדם טוב וקצת מסוגר, כזה שלא בוכה בקול אבל דואג למשפחתו יותר מכמה שכן. ואין שום גווני ביניים, כצפוי מהטלוויזיה, הכול חד מימדי, שחור לבן, אתה לא יכול קצת להדחיק וקצת לגלות, הכול חייב לנטות לכיוון אחד.

וכשאין הקלות ודורשים ממך משהו בלתי אפשרי, כשהכול מגויס לשינוי האדם על פי עקרונות מחמירים וחד מימדיים, זהו בהחלט מאצ’ואיזם. רק במהופך. ולא צריך לדרוש מאיש לעצור את הדמעות, אבל גם לא צריך לייצר גבריות חדשה והפוכה, כי בכולנו יש יסודות מהחדש והישן, אף אחד לא באמת הורג את דמות האב (מטאפורית) ללא משקעים מהדורות הקודמים.

אתה צוחק?! הייתי משלמת כדי לעבוד איתם, היא אמרה, חצי מהתעשייה סוטים וחוץ מזה, פולנסקי לא בדיוק אנס, היא היתה בת 16 כשהסכימה, מה, זה מוריד ממנה אחריות למעשיה?!?!

חשבתי על זה קצת, מבין שאולי הדעות שלי נחרצות מדי ואז עשיתי טעות שאני עושה לעתים קרובות, אמרתי את מה שאני חושב בקול רם. בטון מחויך אמרתי, שדווקא ציפיתי ממנה לדעות נחרצות בקטע הזה, שאני מועמד יותר הגיוני לצד שלה בשיחה.

אז אתה כנראה לא מכיר אותי, אמרה בטון שהיתה בו עצבות. מיד התחרטתי על זה. מה שיוצא מפה, זה שאני גם מתחסד וגם משליך את זה עליה. יכול להיות, שזה משהו שאני עושה בכל הקשרים האנושיים שלי, מתנהג בכעס, שופט אנשים וחסר סבלנות כלפיהם- ומושך אליי רוב הזמן אנשים שמתנהגים דומה. וכשזה לא קורה, אני הופך אותם בדמיוני הפרוע לכאלה…

שיחה אחרי זה, שכחתי משהו מאוד חשוב שהיא אמרה לי פעם. אז היא העירה לי שאני מרוכז בעצמי. יש סיכוי ענקי שהיא צודקת. ובכל זאת, כשנסתיימה השיחה וההתנצלות שלי, עלתה תהייה בראשי.

יכול להיות שזה קשור לעובדה, שתמיד חשתי שהיא חוסמת את עצמה בפניי, שיש חומה ענקית בינינו? אני זוכר ששאלתי אותה משהו אישי והיא התחמקה. אגב, זו לא הפעם היחידה שהיא שידרה, רוב הזמן בין השורות, שאנחנו יכולים לדבר רק על יצירות שלה ואומנות בכלל, מעט מאוד אני יודע עליה כאדם.

חוץ מזה, היא כמעט לא מתקשרת אליי, זה תמיד אני. אז נכון, גם בתוכן השיחה יש הרבה “אני ואני”, אבל אולי זה בגלל שאין לי מספיק “אתם ואתם”. ואם היא היתה מבינה כמה תרעומת יש בלבי על זה שקשה לי להתקרב אליה, אם היא היתה מבינה כמה היא, עד כמה שאני בכלל יודע מי היא, עדיין יקרה ללבי, אני חושב שהיינו מנהלים שיחות הרבה יותר דו צדדיות.

חלום ביזארי והפחד מההצלחה

(בהמשך להגיגיי מהפורום של טרוי)

ובחלומי אני לומד ב”קאמרה אובסקורה” והבוסית שלי בסמינר הקיבוצים מלמדת שם.

אני נכנס בדלת הכיתה, כדרכו של כל תלמיד והולך באיטיות למושב האחורי, שם אני אמור לשבת בחלום.

אבל המקום שלי תפוס. אדם ברוך, דיקן המכללה ועיתונאי תרבות נחשב, יושב שם. אבל אני לא רואה את הפנים שלו, את אותם פנים שראיתי בטלויזיה, במקומם אני רואה שעל פרצופו מודבקת מסכה בסגנון של חנוך פיבן, שמזכירה מאוד את פניו – ועשויה מסושי. מדגים לא מבושלים עם אורז ואצות.

בחלום ניחשתי שכנראה קרתה לו, חלילה, תאונה נוראית שהשחיתה את פרצופו ובגללה הוא נאלץ להסתובב ככה. הוא חייך אליי מבעד למסכה ואמר שקרא את הדף שלי באינטרנט, שהיצירות שלי דווקא נחמדות בעיניו.

אמרתי לו שאני מצטער שאני לא רואה את הפנים שלו, כי הם תמיד נראו לי מעניינים, קודרים משהו אבל מרשימים.

ואז התעוררתי.

למה כתבתי על החלום הזה?

אם תשאלו את אדם ברוך, התחושה שלי תהיה שהוא ישלוף מהמותן “צחוקים”. נסיון לצחוק זול או לזעזע את הקוראים, תוך כדי שאני חובט במי או במה שנראה לי אליטיסטי.

אבל מה לעשות שאני דווקא מחבב את אדם ברוך ואת המדור שלו, שהוא תמיד נראה לי כמשב רוח מרענן בים של רדידות, להוציא קטעים מגוחכים פה ושם, אבל כולנו מלאים בעצמנו מפעם לפעם. ומה לעשות ובאמת חלמתי את החלום הזה – ואני מאחל לאדם ברוך שיהיה לו רק טוב, כמובן.

אז אני מניח שזה קשור לעובדה שאני אוטוטו מתמנה לתפקיד חשוב באחד האתרים המתחדשים (אספר לכם פרטים כשזה יהיה סופי) ואני נורא מפחד שיקרה לי משהו דווקא עכשיו. כמו כל הנוירוטים אני מפחד מהצלחה. מפחד שמא לא אסתגל. מפחד שמא ההצלחה תערער את מצבי הנפשי. מפחד שמא ההצלחה תביא עליי אסונות.

שזה לא יקרה בסוף, חלילה. שיהיה לי התקף לב, חלילה (כבר חשתי בליבי בזמן האחרון). שחס וחלילה תקרה לי תאונה שתשחית את פניי. ואני מקווה שהכל בדייה ושכתיבת החלום תסייע לי להתנער מהחששות, אבל ללא ספק זה קשה, כשמדובר באחד נוירוטי כמוני (ועוד לא דיברנו על המאמר שלי, שאני מחכה שיתפרסם במגזין במה, שזה נושא נפרד מהתפקיד אבל קרה במקביל).

כחילוני מושבע, לא כל כך השתוקקתי להפטר מהלחם ליום, אבל שמחפש חוויות מושבע, רציתי להתנסות בחמימות המשפחתית העוטפת אותי, אז הלכתי לגלעד.ק (שכזכור לכם איננו אותו גלעד מהבלוג). היה נחמד, לא האמנתי כמה נהניתי, אנשים באמת נחמדים, הצלחתי גם למנוע מעצמי לחשוב עליה ואחר כך, בזמן שכולם שרו, חשבתי על משמעות החירות.

באו כמה בנות, היפות שבהן נשואות והן כל כך יפות כשהן שרות…. אחת מהן היתה מאוד דומה לה, אז כשהסתכלתי עליה שוב חזרתי לחשוב על אותה אחת, נשאיר אותה אלמונית.

הלכתי לישון בחדר העבודה של בעלה של אימו של גלעד, שינה נחמדה ונטולת מחשבות על הארורה ההיא, לפני שהכנו את המיטה החתול של המשפחה נאבק וסרב לעזוב את הסדין, עיקש כמתנחל בעת פינוי.

למחרת התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר (הם אנשים נדיבים ונחמדים עד מאוד) והצקתי קצת לגלעד. שנינו די שמאלנים, שנינו שונאים מאוד את ביבי, אבל גלעד שונא אותו ממש מעומק הלב ואני פחות נלהב לעניין. אז זה די קל לעצבן אותו, פשוט מתווכחים איתו ואומרים שביבי לא רוצח (הוא עד כדי כך קיצוני) ושזה יוסי סיאס או עמיר פרץ או יוסי ביילין שקוטל את הקשישים. מהר מאוד הוא נכנע, הוא עד כדי כך קל- ושנינו צוחקים.

חוץ מזה הבנתי מהי החירות עבורי- להפסיק לחשוב עליה