חבר טוב שלי סיפר לי את הבדיחה הבאה:
שפן ודוב מחרבנים ביער.
תגיד, שואל הדוב כשהם מסיימים, זה לא מעצבן אותך כשנדבק לך חרא לפרווה?
זה אף פעם לא קרה לי, חייך השפן והחל לכרסם איזה גזר.
באמת? גיחך הדוב בטון עולץ ופתאום תפס את השפן וניגב איתו את התחת.
הבדיחה הזו די מזכירה לי את המצב שאותו חבר הגיע אליו. אני אמנם יכול להיות ילדותי לפעמים, אבל לרמות כאלה אני לעתים רחוקות מגיע. הוא נכנס לחדר של שותפו לדירה ופתח לו את החלון, לטובתו כמובן, כי הוא כזה חכם וחייב להראות את זה לכולם. אז השותף, גם כן בנאדם בוגר, נכנס לחדרו והתחיל לצרוח ולקלל אותו, ירק לו על המיקרופון. אחר כך ידידי, במפגן מרהיב של תבונה ורצון טוב, נכנס לחדר של שותפו ופורר לו ופל על המיטה. בפסח.
כן, אני בהחלט מאמין שהשני התחיל, כי השני הוא לא ידיד שלי, אלא באמת איש מעצבן, אבל בכל זאת להגררות כזו יש כל מיני שמות. ואולי אצטט את מה שידידי היה אומר על זה בעצמו:
טימטומיזם.
אינפנטיליזם.
ילדותיזם.
נקמניזם.
זהו. השתעשעתי מספיק.