אני פוגש אותו ופתאום אני לא זוכר הכל, מתבלבל.
המון זמן רציתי לראות אותו במציאות ופתאום אני שם לב שכושר הביטוי שלי השתבש. גם מההתרגשות וגם מהעובדה שלא ישנתי כמו שצריך. אני מנסה לומר לעצמי שאני אדם בוגר שכבר לא מעריץ, אבל ברמה מסוימת אני עדיין זקוק לדמויות בוגרות יותר כמודל ואני כנראה כן מעריץ אותו, כי בדרך כלל אני לא מתרגש כשמישהו צורב לידי דיסק, אבל כשאחד מידידיי ניסה להוריד מהדיסק של טרוי שירים עבורו, התחננתי שלא יעשה את זה, אני כבר אקנה לו עותק משלו.
אחרי שיחה קצרה עם גילוק, בנאדם משעשע, אני קצת מתאזן ונזכר מה רציתי לומר, אבל עד שזה קורה אני די כועס על עצמי.
על העובדה שאני נראה כל כך מנותק כלפי חוץ, על העובדה שהזיכרון שלי שבק חיים לכרגע- והרי כל כך חיכיתי לראות אותו. טרוי מרגיע אותי שזה בסדר, אני לא צריך להתנצל על המבוכה שלי או על מה שאני. אבל לקח זמן עד שזה חילחל.
"מה קורה לך, איליה?" אני שואל את עצמי, "עד לפני ההופעה היה לך מוח והוא עבד די בסדר…" אני מכה בקודקודי, כמו שמכים במכשיר טלויזיה מקולקל, מה שרק מגביר את המבוכה. בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר מתמצה במילים פשוטות, כמו שמחתי לתת לך את הספרון ושמחתי על כך שהתייחסת אליי כאל שווה ערך אליך.
לפעמים, מעבר לכל המלמולים והנסיונות לומר משהו חכם, עומדות שתי מילים:
תודה, טרוי