רבתי עם גלעד.ק .
אני לא בטוח כמה נהניתי מזה, אבל אם כבר לריב, נהניתי להיות מגעיל הפעם.
מעשה בסיפור דבילי שהיה, כשקיבלתי פעם ראשונה בסמינר 50 שקל על עבודתי. כנראה טיפ חד פעמי, אבל התרגשתי מאוד. דיברתי עם גלעד וסיכמנו שאסע איתו להפגנה של זהבי בכסף הזה, אבל בדרך, מרוב התרגשות ובלבול, לא יכולתי לחשוב ממש על מה שסיכמנו, לא יכולתי להתאפק- וקניתי לעצמי פלח אבטיח עם גבינה בולגרית.
עכשיו, אני הראשון שיילחם בעד מטרות חשובות. בדרך כלל, אני מעדיף מלחמה בממסד על פני כל פאנקייק שהוא, אבל זה לא שאני נהנה יותר מדי מהחיים ברוב התקופות בחיי, גם בזמן האחרון, אז לפעמים חשוב פשוט לזרוק את כלי הנשק, לשבת על כיסא נוח- ולאכול את המתוק מתוק הזה, קריר קריר הזה, עם קצת מליחות לשם הניגוד (לא, גלעד, יא סוטה, לא מליחות שכזו).
סיפרתי לו מה עשיתי. אמנם ציפיתי שיתקומם קלות על הפרת הסיכום איתו, אבל לא ציפיתי לשום דבר רציני. בוודאי לא ציפיתי לגינוי על המעשה העקרוני, של קניית אבטיח. וזה מה שקיבלתי, נאום על גוססים מול תענוגות וכל זה.
לפעמים יש לי הרגשה שלבן אדם הזה, שמטיף לי כל הזמן כמה היצירה צריכה להיות פחות חשובה מחברים, אכפת יותר מהעיסוקים שלו מאשר ממני. אכפת לו יותר מהרדיו ומזהבי ומההפגנה ההיא או האחרת, מאשר מהשאלה איך הוא מתייחס אליי.
וזה לא שכשמשהו חשוב לי, אני יכול לצפות ממנו שהוא יהיה לצדי. באנו מאותה מסגרת. ומעולם הוא לא נלחם לצדי, אפילו לא ברמת העיקרון. תמיד כשסיפרתי לו על בעיות שיש לי עם המערכת, יכולתי לסמוך עליו שהוא יתרץ תרוצים למערכת ואפילו יגנה אותי (פה ושם זה בסדר, אבל כמעט תמיד?! מה, אני כמעט תמיד טועה?!)
תמיד כשמישהי או מישהו מאותה מסגרת התאכזרו אליי, בעיניו אלו הנהלים והם לא אשמים בכלל ו… הם רק מתפרנסים. לעומת זאת, תמיד כשאני עושה משהו בניגוד לעקרונות (בדרך כלל בניגוד לעקרונות שלו) אז זה מתוך אגואיזם.
ונורא בא לי שיתרצו עבורי תרוצים ושנורא יבינו אותי. יותר מזה, הייתי רוצה בסתר לבי להיות אחד מנושאי הכתבות של זהבי, כי יכול להיות שאם הייתי קשיש אומלל גלעד היה מבין אותי הרבה יותר טוב. אז אני מרחם על עצמי. אז מה. תלכו להזדיין כולכם. מותר לי. אני לא מחפש אהבה ללא תנאי מאף אחד, כי אין דבר כזה (אנושיות היא תנאי הגיוני לאהבה), אבל הייתי רוצה שיותר אנשים יציבו לי פחות תנאים ליחס מבין. לא תמיד אני עומד אפילו בתנאים המינימליים, אבל בדרך כלל מגיע לי לדרוש יותר אנשים שלא אצטרך להלחם איתם. סליחה, התכוונתי לומר שיילחמו לצדי.
ראיתי לא מזמן פרק בסדרה הענקית עם הבלש השרוט, "מונק", כשבפרק הזה הוצגה אמא רצחנית שהורגת עבור הבן שלה. וחשתי קנאה מוזרה. לא, אני לא צריך שיהרגו עבורי, אבל אני מאוד מאוד רוצה אנשים שיהיו לצדי, כי אני כבר מתעייף. אני רוצה להפסיק להיות עסוק בעצמי ושיהיו אנשים אחרים שיחשבו עליי ועל קידום מטרותיי במקומי. אני פשוט רוצה ליצור. ולפעמים אני שואל את עצמי אם בא לי שירחמו עליי. ואני אומר לעצמי שלא, פשוט בא לי שיאהבו אותי באמת, אבל אסתפק בכל יחס אנושי שאקבל.