כמה אומללים היו נראים חיינו ללא אהבה בכלל. כמה אומללים היו נראים חיינו ללא הומור בכלל.
אם האהבה נותנת חשיבות לדברים, ההומור יוצר מרווח בינך לבין כובד ראש מוגזם וחשיבות מוגזמת שאנחנו נוטים לייחס לדברים, לעצמנו ולנקודת המבט שלנו.
נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר כמה עולה החטיף ומה השעה. הוא ענה לי שהשעה חמש והמחיר הוא תשעה שקלים. החלטתי להתחכם ואמרתי לו שזה חבל שזה לא הפוך, חבל שהחטיף לא עולה חמישה שקלים והשעה תשע.
המוכר הסתכל עליי ובבהירות של חכם זן קלט את העסק וענה לי, שבמקרה כזה הוא היה דורש ממני 17 שקלים.
כשקלטתי את הפואנטה התפוצצתי מצחוק ואתי המוכר. הומור מסיר המון מחיצות, גם את מחיצת הלקוח הלא מרוצה
ונעבור לבדיחה שהעביר לי ידידי שי במייל, בדיחה שהוא טוען שהיא דבילית אבל בעיניי היא גאונית
נרקומן ומצורע יושבים באותו חדר בכלא.
פתאום נופל למצורע האף; הוא תופס את האף וזורק מחוץ לתא.
פתאום נופלת לו האוזן; הוא תופס את האוזן וזורק אותה מחוץ לתא.
ופתאום נופלת לו כף הרגל; לוקח אותה וזורק מחוץ לתא.
הנרקומן מסתכל עליו ואומר:"אני קולט אותך אחי. אתה בורח, הא? "
כל התסכול שלי, התנקז לפתע לצחוק משחרר מהבדיחה הזו. כי גם אני, אני לא באמת בועט, לא באמת בורח, אני פשוט מתפרק וכולם מפנים את מבטם וממציאים את הסיפור שלהם.