בלוגיליה

"הרעיון שאני מעליך ומחליט במקומך ויכול להעניש אותך על פשעיך, כל הרעיון הזה של עונש בתוך המערכת הפלילית, הוא רעיון הכי מוגלתי, פצוע. תקחו 80 אחוז מהאנשים בבתי הכלא ותעשו איתם משהו…"

(עו"ד רונאל פישר בראיון לרינו צרור, "חוצה ישראל" )

הרצון לעוצמה – הגרסה החולה

הסגידה לכוח ולפרסום העבירה אותנו על דעתנו

מאת: איליה כהן (מערכת)

(פורסם במקור באתר "חוצפה" ורק אחר כך ב"במה חדשה" )

בשנת 1980 ניגש מארק דיוויד צ'אפמן לג'ון לנון וביקש ממנו חתימה. לנון נענה לבקשתו ושאל אותו אם הוא רוצה עוד משהו. צ'אפמן הנסער, שברח מאשפוז כפוי, שלף את האקדח וירה בו. הוא חש מוטרד מכך שללנון יש הכל ולו אין כלום, נעלב מכך שהוא אנונימי, אפס מאופס בתרבות שהחלה כבר אז לסגוד לפרסום.כבר בערך 100 שנה לפניו, ניבא פרידריך ניטשה את המגמה הזו, שבה החזות והתדמית היא הכל ואנשים משתמשים בתקשורת כדי לעלות לגדולה. מנקודת מבטו של ניטשה, השאיפה הכי בסיסית אצל כל אדם היא הרצון לעוצמה.

כמובן שניטשה לא התכוון בהכרח לעוצמה כוחנית מהסוג שצ'אפמן ביטא במעשיו ואישיותו וכמובן שהצורך בעוצמה שבה המיקוד של האדם הוא בדעת הקהל מבטא את הסוג הרדוד ביותר, כך שנראה שלא לכך ניטשה התכוון, אך מכל מקום, מדובר באחד מהביטויים (מהסוג החולה אין ספק) של הרצון לעוצמה. כשהרצון מנותב למקום הלא נכון, הוא הופך לרצון שיעריצו אותך, שיסגדו לך. אותו רצון שמניע את החברה שלנו היום.
אז נכון, מארק צ'אפמן הוא סממן קיצוני של חברה חולת פרסום, אישיות מופרעת שאין הרבה כדוגמתה. אבל בעיניי הוא עדיין מבטא תופעה מסוכנת בחברה המערבית, שמחשיבה לרוב מצליחנות על חשבון תכונות מהותיות יותר. התופעה הזו מתחילה להקצין גם בתקשורת הישראלית, שבתוכניות הריאליטי שבה ניתן לראות אנשים עושים כמעט הכל. החל מההורמונים הנשפכים ב"פרוייקט Y", דרך אמנים שהופכים בקלות רבה מדי לחלק מתעשיית הפופ ב"כוכב נולד" ואפילו רווק יהודי שמשתף את הצופים בחיפוש, שבתאוריה אמור להיות אינטימי (לא?), אחרי בחירת ליבו, ב"מכל הבנות בעולם".התחושה המסוכנת היא, שאם אתה לא מפורסם- אתה לא קיים ואם אתה לא מצליחן- מי שם עליך.
אם אתה סתם בנאדם נחמד שמגיש מרק בבית תמחוי לאנשים נזקקים, ההתיחסות אליך תהיה שולית. העם רוצה נינט. ואני לשנייה לא טוען שנינט היא לא בנאדם נחמד, שלא תתחילו עם הטוקבקים, אבל אם לא היתה משתתפת ב"כוכב נולד" אף אחד לא היה שם עליה.
אני חש מחוייב לציין שלא כל מי שהחברה מתעלמת ממנו יגיע לרצח וברור שאני מגנה שימוש באלימות להשגת מטרותיך, אבל התופעה מייצרת עיוותים ומחלות מעצם קיומה. אי אפשר להבין את המעשה עצמו ולעולם לא הייתי רוצח לשם כך, כי בסופו של דבר יש לכולנו חירות מוסרית, אבל היו זמנים שבהם הייתי מגיע למחוזות מוטרפים לא פחות בגלל המקום בו הייתי כאדם אנונימי. את הרגש, הרגש הבסיסי, אני מבין.
וכדי למצוא דוגמה טובה לנושא המאמר, לתאוות פרסום, אני צריך רק להסתכל בראי.

הובא מתוך טור התרבות שלי ב"במה חדשה"

על מאצ'ואיזם והגבר החדש

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

כל הזמן מדברים על הגבר "החדש", ההוא הרגיש. והנה אני לא יצור מסוגר כפי שהייתי ואני בהחלט עונה על חלק מהקריטריונים של הגבריות החדשה, אך בוודאי לא על כולם ובוודאי לא באופן מושלם. אני בוודאי לא אותו אחד שמדברים עליו, לעתים בבוז ולעתים בהערכה, אבל אני לא שם ולא שם. ואני רוצה להיות "כמו בסרטים החדשים", אבל קשה להשתוות לדמויות בסרטי הנעורים, נערים מצועפי מבט ורגישים.

אם פעם הוצב מולנו כמודל איש מערות מחוספס ומגוחך, קאובוי שאינו מסוגל להפגין חולשה, היום יש סטנדרטים מחמירים לא פחות, הם פשוט מהופכים. אם הגבר "של פעם" הסכים לערימת איסורים שכללו איסור לבכות או להביע פגיעות, היום שוטפים את מוחנו בסדרות הטלוויזיה, כאילו לגבר הממוצע צריך להיות קל מאוד להביע רגשות ולהתגבר על שנים של חינוך מאצ'ואיסטי ופטריארכלי, כאילו אם אתה לא מסוגל לבכות אתה גבר פגום, כאילו כולנו רק נהר ללא סכרים או מעצורים או הדחקות.

ואין משהו יותר מאצ'ואיסטי מהדרישות הללו לסטנדרטים כאלו ואחרים מבלי לעגל פינות, לכולנו יש הדחקה כלשהי שעובדת בשירות האינטרסים שלנו, רק כשההדחקה עובדת שעות נוספות צריך להתחיל לדאוג. והגבריות הלגיטימית היחידה כיום בטלוויזיה היא כזו שמחצינה רגשות, כאילו אי אפשר להיות בנאדם טוב וקצת מסוגר, כזה שלא בוכה בקול אבל דואג למשפחתו יותר מכמה שכן. ואין שום גווני ביניים, כצפוי מהטלוויזיה, הכול חד מימדי, שחור לבן, אתה לא יכול קצת להדחיק וקצת לגלות, הכול חייב לנטות לכיוון אחד.

וכשאין הקלות ודורשים ממך משהו בלתי אפשרי, כשהכול מגויס לשינוי האדם על פי עקרונות מחמירים וחד מימדיים, זהו בהחלט מאצ'ואיזם. רק במהופך. ולא צריך לדרוש מאיש לעצור את הדמעות, אבל גם לא צריך לייצר גבריות חדשה והפוכה, כי בכולנו יש יסודות מהחדש והישן, אף אחד לא באמת הורג את דמות האב (מטאפורית) ללא משקעים מהדורות הקודמים.

מתוך טור התרבות הקבוע שלי בבמה חדשה 

חלום ביזארי והפחד מההצלחה

(בהמשך להגיגיי מהפורום של טרוי)

ובחלומי אני לומד ב"קאמרה אובסקורה" והבוסית שלי בסמינר הקיבוצים מלמדת שם.

אני נכנס בדלת הכיתה, כדרכו של כל תלמיד והולך באיטיות למושב האחורי, שם אני אמור לשבת בחלום.

אבל המקום שלי תפוס. אדם ברוך, דיקן המכללה ועיתונאי תרבות נחשב, יושב שם. אבל אני לא רואה את הפנים שלו, את אותם פנים שראיתי בטלויזיה, במקומם אני רואה שעל פרצופו מודבקת מסכה בסגנון של חנוך פיבן, שמזכירה מאוד את פניו – ועשויה מסושי. מדגים לא מבושלים עם אורז ואצות.

בחלום ניחשתי שכנראה קרתה לו, חלילה, תאונה נוראית שהשחיתה את פרצופו ובגללה הוא נאלץ להסתובב ככה. הוא חייך אליי מבעד למסכה ואמר שקרא את הדף שלי באינטרנט, שהיצירות שלי דווקא נחמדות בעיניו.

אמרתי לו שאני מצטער שאני לא רואה את הפנים שלו, כי הם תמיד נראו לי מעניינים, קודרים משהו אבל מרשימים.

ואז התעוררתי.

למה כתבתי על החלום הזה?

אם תשאלו את אדם ברוך, התחושה שלי תהיה שהוא ישלוף מהמותן "צחוקים". נסיון לצחוק זול או לזעזע את הקוראים, תוך כדי שאני חובט במי או במה שנראה לי אליטיסטי.

אבל מה לעשות שאני דווקא מחבב את אדם ברוך ואת המדור שלו, שהוא תמיד נראה לי כמשב רוח מרענן בים של רדידות, להוציא קטעים מגוחכים פה ושם, אבל כולנו מלאים בעצמנו מפעם לפעם. ומה לעשות ובאמת חלמתי את החלום הזה – ואני מאחל לאדם ברוך שיהיה לו רק טוב, כמובן.

אז אני מניח שזה קשור לעובדה שאני אוטוטו מתמנה לתפקיד חשוב באחד האתרים המתחדשים (אספר לכם פרטים כשזה יהיה סופי) ואני נורא מפחד שיקרה לי משהו דווקא עכשיו. כמו כל הנוירוטים אני מפחד מהצלחה. מפחד שמא לא אסתגל. מפחד שמא ההצלחה תערער את מצבי הנפשי. מפחד שמא ההצלחה תביא עליי אסונות.

שזה לא יקרה בסוף, חלילה. שיהיה לי התקף לב, חלילה (כבר חשתי בליבי בזמן האחרון). שחס וחלילה תקרה לי תאונה שתשחית את פניי. ואני מקווה שהכל בדייה ושכתיבת החלום תסייע לי להתנער מהחששות, אבל ללא ספק זה קשה, כשמדובר באחד נוירוטי כמוני (ועוד לא דיברנו על המאמר שלי, שאני מחכה שיתפרסם במגזין במה, שזה נושא נפרד מהתפקיד אבל קרה במקביל).

הלכתי לסדר פסח הראשון בחיי.

כחילוני מושבע, לא כל כך השתוקקתי להפטר מהלחם ליום, אבל שמחפש חוויות מושבע, רציתי להתנסות בחמימות המשפחתית העוטפת אותי, אז הלכתי לגלעד.ק (שכזכור לכם איננו אותו גלעד מהבלוג). היה נחמד, לא האמנתי כמה נהניתי, אנשים באמת נחמדים, הצלחתי גם למנוע מעצמי לחשוב עליה ואחר כך, בזמן שכולם שרו, חשבתי על משמעות החירות.

באו כמה בנות, היפות שבהן נשואות והן כל כך יפות כשהן שרות…. אחת מהן היתה מאוד דומה לה, אז כשהסתכלתי עליה שוב חזרתי לחשוב על אותה אחת, נשאיר אותה אלמונית.

הלכתי לישון בחדר העבודה של בעלה של אימו של גלעד, שינה נחמדה ונטולת מחשבות על הארורה ההיא, לפני שהכנו את המיטה החתול של המשפחה נאבק וסרב לעזוב את הסדין, עיקש כמתנחל בעת פינוי.

למחרת התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר (הם אנשים נדיבים ונחמדים עד מאוד) והצקתי קצת לגלעד. שנינו די שמאלנים, שנינו שונאים מאוד את ביבי, אבל גלעד שונא אותו ממש מעומק הלב ואני פחות נלהב לעניין. אז זה די קל לעצבן אותו, פשוט מתווכחים איתו ואומרים שביבי לא רוצח (הוא עד כדי כך קיצוני) ושזה יוסי סיאס או עמיר פרץ או יוסי ביילין שקוטל את הקשישים. מהר מאוד הוא נכנע, הוא עד כדי כך קל- ושנינו צוחקים.

חוץ מזה הבנתי מהי החירות עבורי- להפסיק לחשוב עליה

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

העולם על פי להקת "היהודים"- אפלה קיומית

בין כה וכה בסוף עוד ניעלם

כמו רוח על פני מים

בין כה וכה ידענו משלמים

אז נשלם פי שתיים

אני שם זין.

("אם כבר…" )

כבר בהגיגיי הקודמים רמזתי לכם שהאינסוף הזה, שאני מדבר עליו, הוא מושג די נייטרלי. ואכן, העולם הזה הוא גם מקום אפל מאוד, מנקודת מבט מסוימת.

אנחנו זמניים ביקום הזה, לפחות ככה זה יוצא בכל מישור פיזי. אנחנו משולים לרוח על פני מים, כך לפי השיר – לא רק שמותנו מצפה כל רגע מעבר לפינה (וכי מה הם מאה שנה במושגים היסטוריים?), אלא יוצא משיר זה שמותנו הוא עובדה יותר ברורה ממידת ההשפעה שיש לנו בעולם – כמו שהרוח חולפת וספק אם היא יוצרת גלים משמעותיים בכל פעם, כך אנחנו חולפים מהעולם והוא נותר כמו שהוא, מבלי ששינינו אותו. זה עולם קר ואכזר, שלא רק שנמות בו, אלא נחווה בו גם בדידות ורוע, אפילו הדרת כבוד אין לחברינו הזמניים לאנושות.

וכל מושג החטא תופס פה תפנית מכאיבה – אין לזה משמעות, אין לכלום משמעות, הלוואי שהייתה לזה משמעות. אנחנו משלמים גם מבלי לבצע חטאים, בעצם העובדה שאנחנו גרים ביקום מנוכר שכזה. הדבר היחידי שמעניק מעט אופי לחיים האלו הוא כעס על אלוהים, התרסה מרדנית כלפיו.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אם תתייחסו לרעיונותיו של אלברט איינשטיין בתור שיטה לבחון שאלה זו, אז ודאי שבמישור מסוים כן, כי כל אובייקט בעל מסה מעקם את החלל והזמן סביבו, משפיע על מרקם הזמן באופן בלתי הפיך וכך נוצרת כבידה למשל. כך שסביר להניח שהיקום שבלעדיכם ייראה שונה מאוד לטווח הרחוק. אבל אם נתייחס שוב לרעיונות של פיזיקת הקוואנטים שציטטתי במאמרים קודמים, כלום לא משתנה בעצם. על כל אבן שמוטלת לאגם החלל והזמן, תוטל אבן אחרת שתאזן את המצב, אולי ביקום אחר. ושתיהן תוטלנה בכל מקרה ביקום כלשהו, אז רעיון השינוי נוגד את הרב-יקום.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, אם יש בנו רצון מספיק וסבלנות, אך ככל שמנסים להגדיר שינוי במעגלים גדולים ומתרחקים מהעצמי, המשימה יותר קשה עד שהיא נהיית בלתי אפשרית. אבל בעצם, מה זה משנה? באנו לשנות פה משהו, חוץ מאת עצמנו והעולם שלנו? אם במובן מסוים אנחנו מתאימים את המציאות למידותינו, ייתכן שגם אם העולם לא ישתנה ברמה הקוסמית, האנשים והאירועים ש"נמגנט" אלינו עשויים להיות קשורים לזהות שלנו, לצורה הייחודית בה אנחנו משפיעים על מרקם החלל והזמן בסביבתנו הקרובה. וכל שינוי הוא שינוי מבורך וכך הוא צריך להיות, שינוי עצמי שלא עוצר בעצמיות אלא מתפשט הלאה.

ונניח שהעולם באמת אפל, קר ומנוכר? העובדה שאתם טוענים שהעולם נוטה לצד האפל בלי קשר לאישיותכם, שאינכם משפיעים בשום צורה, לא מחייבת אתכם להיות בצד המנצח (אך גם לא בצד המפסיד. רק שיקול מוסרי יחייב אתכם להיות בצד כלשהו, שום טיעון תיאולוגי לא ישכנע).

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

משהו על אהבה

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם הכל בא מתוך האינסוף חסר הזמן, אז תמיד יהיה חלק בכל דבר ששואף לאחדות עם האינסוף. או כפי שאומר טולסטוי, הרגש הדתי הוא רגש המבטא את היחס שבין הסופי לאינסופי.

ומהי אהבה, לפחות ביקום שלנו, אם לא בדיוק זה? שאיפה לברוח מתוך העצמי הקטן, האנוכי ולגעת בעצמיות מופלאה יותר, כשההגדרות מתערפלות והגבולות בינך לבין האחר מיטשטשים, גבולות קיימים אבל כמו גלי הים, נסוגים ועולים שנית אל החוף.

אהבה מתבטאת ברצון לתת, ברצון שלשני יהיה טוב. כשמדובר על אהבה רומנטית יש גם מובנים פיזיים, אבל הבסיס נשאר אותו הבסיס ובאהבת אמת – הבסיס נותר גם כשהרומנטיקה חולפת.

מאמינים באהבה ממבט ראשון? לדעתי זה קשקוש רומנטי עם בסיס אמיתי:

קיימת התאהבות ממבט ראשון, שלפעמים הופכת לאהבה, אבל האהבה האמיתית באה עם הזמן. הרי לא ייתכן שתהיה מוכן להקריב הכל עבור אחת שפגשת הרגע – ואהבת אמת היא בדיוק זה, כשאתה מוכן להקריב הכל למען האחר. אהבה אמיתית באה מאינטימיות ואינטימיות באה עם הזמן, עם היומיום שנותר כשהרומנטיקה הראשונית עוברת (ועשויה לחזור לפרקים, אבל בתור אורחת, לא כדיירת קבע).

באהבה אמיתית נוצרת תחושת הדדיות, אף אחד לא חייב כלום לאף אחד, זה הרגש שמחייב. אם יש תחושה של חוב שאי אפשר להחזיר אותו באופן הכי פשוט, באהבה ומסירות, משהו פה לא בסדר. אהבה אמיתית היא בשלב כלשהו יומיומית, יש בה אפילו משהו משעמם ושגרתי, כי היא הדבר שנותר כשההתרגשות פגה. אסי דיין אפילו הרחיק לכת ואמר בסרטו, "הבשורה על פי אלוהים", שרק כשבני האדם יתחילו לראות את האהבה כדבר אנושי, אישי ופרטי אולי אז יתחילו להבין את הסיבה לכל מה שקיים.

לפעמים היא לא למישהו או מישהי, לפעמים היא לרעיון. אבל באופן עקרוני, היא בכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה.

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים וגלגול נשמות

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם, כפי שטענתי במאמרים הקודמים, אין בעצם אלוהים שנמצא מולך אלא רק אינסוף הנמצא בכל מקום ובכל זמן ואם, כפי שטענתי, אין בריאה כי אין זמן, אז כל נושא גלגול הנשמות דורש בדיקה מחודשת.

לא, אין גלגול נשמות כפי שאנחנו עשויים לדמיין את התהליך, אנחנו לא "מתגלגלים" לשום מקום.

אם נחזור לפיזיקת הקוואנטום, אנחנו בעצם נמצאים בכל זמן ובכל מקום, זו רק התודעה שלנו שמתעקשת לסלק את שאר האפשרויות ולהתייחס רק למציאות המוכרת לנו. ובמעבר חד לתורת המיתרים, אם כל הריבויים בטבע הם רק ביטויים לאחדות אחת, אז אנחנו האינסוף שמתגלגל לכל מה שקיים.

כך שבדיוק כמו שאנחנו לא באמת "מתגלגלים" מיום האתמול אל המחר, למרות אשליית הזמן העיקשת, באותה מידה אנחנו לא באמת "מנתרים" מתקופת חיים אחת לאחרת, אלא אנחנו נמצאים בו זמנית בכל תקופה, אין גלגול קודם וגלגול הבא, הגלגול הקודם שלך יכול להיות באותה מידה בעתיד. והכול מתגלגל בכל דבר, אם תחפש את הישות המוגדרת שהיא אתה במקום אחר חוץ מאשר בהווה, עוד תבין שאפילו מחר לא סביר שתישאר בדיוק אותו אדם.

אז לא, זה לא שבאמת היית יוליוס קיסר – ואז חזרת כדי לתקן את מה שעשית, התשובה הנכונה היא שכולנו היינו נפוליאון, כולנו היינו יוליוס קיסר, כולנו חזינו בבריאת העולם בעיניים משתאות. תמיד יכול להיות שזה לא מדויק, לפסול ככה את הרעיון של גלגול נשמות אישי, אחרי הכול גם הרעיון שאני אותו אדם שהייתי אתמול הוא בדיה ועדיין הוא מעניק משמעות לחיי. אז מאוד אפשרי שכמו שהקארמה, אם נקרא ככה להיגיון האנושי המחפש משמעות, ממגנטת אלינו את שבבי הברזל של האתמול והמחר, כך ייתכן באותה מידה שהאסוציאציות העולות באדם לגבי תקופת חיים אחרת כן קשורות במידת מה אל הכאן והעכשיו.