הנה עוד שיר משונה שכתבתי, לא כל כך מזמן
שיר אובדני נוסף
אמרתי להם שאני מחזיק אצבעות
לקראת מותי המתקרב.
הם אמרו, אה, מה עם סבתא
אמרתי שבסדר גמור,
חוץ מאיך שהיא תצרח כשאעקור לעצמי את הלב.
אמרתי להם שמחר זה יקרה זה ברור,
אצלול במהירות מפחידה
הם אמרו, אה, נחמד ומה עם עבודה?
אמרתי זה נחמד שאתם מקשיבים לי
בצורה כל כך נחמדה.
כל כך הרבה דאגה.
כל כך הרבה אהבה יש בעולם,
ואין ניכור, לא אין ניכור בכלל
זה אני שמטומטם.
אמרתי להם שדי, נמאס לי, ושהם דחפו
אותי לפינה.
היא אמרה, יש לי כרגע פגישה
תוכל להתאבד ואחר כך לחזור?
ואותי זה נורא עניין
אם היא שמעה
כשהלב שלי נדרס מאחור.
כל כך הרבה הקשבה,
כל כך הרבה אהבה יש לשונה בתוך העדר.
זה רק אני שלא מקשיב,
זה אני שלא בסדר.
ניטשה אמר פעם "היה מי שהינך".ממש דירבן לאותנטיות, לנאמנות לעצמך. ומה אעשה אם חצי מהזמן קשה לי לאהוב את עצמי ובחצי השני קשה לי להתמודד עם הדורסנות של אנשים? יש סדרה, אנג'ל שמה, על אחד בשם ליאם שננשך והפך לערפד לפני 400 שנה, שמו היה אנג'לוס מאז. ויום אחד כושף בידי צוענים שהחזירו לו את נשמתו. הוא נותר עם קשיי ההסתגלות של ערפד, אבל קיבל כעונש מצפון ומאז הוא מכפר על חטאיו ומתייסר נורא.
באחד הקטעים בסדרה, הוא מאבד את נשמתו זמנית וחוזר להיות אנג'לוס האפל, הרוצח. שותפיו ללוחמה ברוע כולאים אותו והבן שלו מבקר אותו בכלאו ואומר לו את המשפט הבא:
כולם אומרים לי שאתה לא אבא שלי, שאנג'לוס הוא רק מצב שאתה נמצא בו כרגע. אבל אני יודע את האמת. אתה אבא שלי האמיתי, אנג'לוס, אנג'ל הוא רק מסכה שאתה נאלץ ללבוש.
ומה אם זה כל מה שיש? מה אם כל מה שהיני הוא חרא קטנוני ונקמן? מה אם הצל מגדיר את אישיותי?
בכל מקרה, היום לפני שהלכתי להתלמדות שלי, ביקרתי אצל נתן מהסמינר. יש גם את נתן מהקיוסק, אספר לכם בהזדמנות אחרת.
הכל בסדר, הוא אמר לי, אתה בנאדם חזק.
לא נכון, אמרתי לו ופתאום בכיתי, אני פשוט מעולה בהעמדת פנים. לעזאזל, אני כל כך מתגעגע לעצמי, לאותו עצמי שהכרתי. הוא חייך אליי, צייד אותי במשקה בדרך למחלקה הגרפית ובכמה תמרים. איש נחמד, באמת. ישבתי במחלקה, הצצתי במספר הנכנסים ליצירות השונות וקצת חייכתי. עלה. חוץ מזה, המאמר שלי כנראה נכנס למגזין הקרוב של זמן דיגיטלי. פתאום הגיע מישהו עם שוקולד. נגסתי קצת, טוב, נגסתי הרבה והרגשתי טוב. נראה לי שמצאתי אהבה חדשה. לשוקולד