אצל היהודים אין מסורת של וידוי על חטאים. נכון, הולכים לרב כדי לשפוך את הלב, אבל כמוסד זה לא קיים- וחבל.
הצורך של האדם, כשהוא בשפל המדרגה, לשפוך את ליבו, הוא צורך שאין לו תמיד מענה בתוך המשפחה. יש הרבה אנשים בודדים, יש הרבה מעשים נואשים שרציתי בגללם להחזיר את הגלגל אחורה, אפילו אם רק כדי לפתוח לעצמי אופציות לפעולות אחרות, או כדי לעשות אותם שוב, רק אחרת.
באחד הלילות האפלים האלו, הלכתי לחפש את נתן מהקיוסק, הנתן השני שאני מכיר.
פרצתי לה למחשב, אמרתי לו וסיפרתי לו את כל הסיפור, רציתי רק מעט תמיכה וחשתי חסר ערך כשהיא דיברה אליי. הוא עמד מולי, מקשיב ומחייך חיוך של הבנה, כשאני שוטח לפניו את המצב הנפשי הקשה שדרדר אותי לשם. הרגשתי קל יותר, איכשהוא, כשהוא הקשיב לי.
אתה תפגע רק בעצמך אם תעשה את זה, הוא אמר לי כשסיפרתי לו פעם על המחשבות האובדניות שלי, אתה מרחם על עצמך יותר מדי, רחמים עצמיים רק מזיקים. הוא צדק, פרידריך ניטשה אמר את זה הרבה לפניו, האדם החזק לא מרחם על עצמו אלא מחייב את החיים ונלחם. בכלל, נתן לא קרא הרבה בחיים, אבל יש לו יכולת ביטוי של פרופסור באוניברסיטה. כשניטשה דיבר על כך שהוא עייף מחוכמתם של האנשים המלומדים ושהוא מחפש אנשים בעלי רוח חופשייה, הוא דיבר עליו ללא ספק. וכשהוא דיבר על "אריות צוחקים", זה בול נתן מהקיוסק. תמיד נראה חזק כמו אריה, על פניו חיוך רחב והוא תמיד רוצה לשמוע ולסייע
איש מצויין