השעה מאוחרת בלילה.
אני חוזר הביתה וסבתא מודיעה לי שאחד המנהלים שלי באתר "חוצפה" התקשר.
מה שלומך? הוא שואל. אני עוצר את נשימתי. אחר כך אני מספר לו כמה קשה לי לישון בשעות נורמליות לאחרונה.
פתאום אני שותק ונזכר שלא עשיתי עבודה טובה לאחרונה באתר.
תגיד, אני שואל, אחרי כמה שניות מתוחות, אני מפוטר?
מה קרה לך, איליה, הוא מרגיע אותי, אם היו לנו עשרה כמוך היינו כובשים את העולם.
מעבר חד לסמינר הקיבוצים.
אני יושב מול המחשב. נתן מהסמינר (יש שני נתן, כזכור) שואל אותי אם אגיע למחסן היום. האיש הזה הוא דמות אב עבורי, אז זה די מצער אותי כשאני אומר לו פתאום, שאני צריך לשבת ולעבוד עבור אתר "חוצפה" כדי להוכיח להם שאני עדיין ראוי.
זה לא טעון הוכחה, קובע נתן ופניו מוארות.
מילה טובה. כמה אנחנו צמאים אליה. מילה טובה יכולה להציל אותנו מהתהום שאנחנו שרויים בה, או לבלום את הנפילה ולגרום לנו לנתר בחזרה. אם היא רק היתה מבינה את זה בזמן, אילו רק היתה מסתכלת עליי כעל אדם מוערך וראוי, לא איזה אחד שאפשר לדבר אליו בהתנשאות.
שתלך לעזאזל.