דיברתי עם מישהי שהכרתי בתיכון האקסטרני, בגיל הנעורים. השיחה איכשהוא התגלגלה לוודי אלן ורומן פולנסקי, שאינני מבין איך אנשים מסכימים לעבוד עם סוטים שכאלה, במיוחד עם פולנסקי האנס.
אתה צוחק?! הייתי משלמת כדי לעבוד איתם, היא אמרה, חצי מהתעשייה סוטים וחוץ מזה, פולנסקי לא בדיוק אנס, היא היתה בת 16 כשהסכימה, מה, זה מוריד ממנה אחריות למעשיה?!?!
חשבתי על זה קצת, מבין שאולי הדעות שלי נחרצות מדי ואז עשיתי טעות שאני עושה לעתים קרובות, אמרתי את מה שאני חושב בקול רם. בטון מחויך אמרתי, שדווקא ציפיתי ממנה לדעות נחרצות בקטע הזה, שאני מועמד יותר הגיוני לצד שלה בשיחה.
אז אתה כנראה לא מכיר אותי, אמרה בטון שהיתה בו עצבות. מיד התחרטתי על זה. מה שיוצא מפה, זה שאני גם מתחסד וגם משליך את זה עליה. יכול להיות, שזה משהו שאני עושה בכל הקשרים האנושיים שלי, מתנהג בכעס, שופט אנשים וחסר סבלנות כלפיהם- ומושך אליי רוב הזמן אנשים שמתנהגים דומה. וכשזה לא קורה, אני הופך אותם בדמיוני הפרוע לכאלה…
שיחה אחרי זה, שכחתי משהו מאוד חשוב שהיא אמרה לי פעם. אז היא העירה לי שאני מרוכז בעצמי. יש סיכוי ענקי שהיא צודקת. ובכל זאת, כשנסתיימה השיחה וההתנצלות שלי, עלתה תהייה בראשי.
יכול להיות שזה קשור לעובדה, שתמיד חשתי שהיא חוסמת את עצמה בפניי, שיש חומה ענקית בינינו? אני זוכר ששאלתי אותה משהו אישי והיא התחמקה. אגב, זו לא הפעם היחידה שהיא שידרה, רוב הזמן בין השורות, שאנחנו יכולים לדבר רק על יצירות שלה ואומנות בכלל, מעט מאוד אני יודע עליה כאדם.
חוץ מזה, היא כמעט לא מתקשרת אליי, זה תמיד אני. אז נכון, גם בתוכן השיחה יש הרבה "אני ואני", אבל אולי זה בגלל שאין לי מספיק "אתם ואתם". ואם היא היתה מבינה כמה תרעומת יש בלבי על זה שקשה לי להתקרב אליה, אם היא היתה מבינה כמה היא, עד כמה שאני בכלל יודע מי היא, עדיין יקרה ללבי, אני חושב שהיינו מנהלים שיחות הרבה יותר דו צדדיות.