בואו נתחיל הפוך: הסטריאוטיפ שלפיו אני מדמיין אמנים הוא שגוי מיסודו. יש אמנים שחיים חיים נורמליים, משלמים את החשבונות ולא מתאשפזים כל שני וחמישי. באותה מידה אני מניח שיש רואי חשבון, כנראה לא הרבה, שמזריקים כל מה שאפשר ומלקקים בולים של L.S.D כאילו אין מחר.
אבל האמן האמיתי, זה שיוצר חידושים ולא משכלל את הקיים, חי על הקצה. אפילו אם חיצונית הכל בסדר, נפשית הוא חי על הקצה, שונה מכולם וחש את זה עד כאב. אחרי הכל צריך לדחוף בן אדם למצב שבו הוא חש צורך להמציא עולמות, זה לא קורה לבד. וכבר כתבתי בבלוג את ההשוואה בין האמן לאלוהים
וכשזעקת הכאב שביצירה לא נשמעת האמן נדחף הלאה, אל מעבר לקצה. הראיתי למישהו את השיר על מר אכזיב והוא אמר לי שמר אכזיב צריך ללמוד שהחיים הם לא תכנית כבקשתך וששום דבר לא שווה את החיים. הוא הוסיף ואמר שכשהחיים מחלקים לך רק לימונים צריך לעשות מהם לימונדה
בהתחלה תייקתי את זה בראשי בתור קלישאה מפגרת, אבל אז נזכרתי במי מדובר. מדובר באדם בעל מוח חריף ויצירתי, שסארטר הוא הפילוסוף החביב עליו- ומדובר בפילוסוף שטען שהזולת הוא הגיהנום, פילוסוף לא מתקתק בכלל.
אז הוא כנראה מאמין במה שהוא אמר לי, בעניין הלימונים אבל גם בעניין הלימונדה. ואולי זה אני שנעשיתי ציני ומריר ואיבדתי את האמונה. סיפרתי גם לשי, ידידי הטוב ביותר, על המחשבות האובדניות והוא אמר לי שהוא צריך לבוא ולבעוט בי מתי שהוא. אמרתי לו שזה כנראה הדבר היפה ביותר שאמרו לי מזה זמן רב. בכלל, כשאתה יודע שאוהבים אותך, אתה חש את הדאגה ולא את הנזיפה. אחר כך הוא שאל אותי אם חזרתי לקחת את הכדורים
-שכחתי, אבל אני אתחיל לקחת אותם ברצינות מחר
-אל תשכח, זה חשוב
-טוב, אתה צודק, אני לא אשכח
-אסור לך לשכוח
-טוב, הבנתי, אני לא אשכח!!!
-טוב מאוד, תקשיב לפסיכיאטר שלך
אם מישהו אחר היה מנדנד לי ככה הייתי מתעצבן בטרוף, אבל שי די הרוויח את הזכות לנדנד לי. כי ככה זה כשאתה לצידו של מישהו בכל מצב ולא מרפה, מותר לך לנזוף בו כשהוא לא דואג לעצמו, כי אתה חשוב לו
בינתיים אושרו איורים שלי לשירים ישנים והרגשתי יותר טוב. ובכלל, התחלתי לעבוד על מאמר חדש למגזין במה אז הכל נראה מבטיח. ואז ראיתי אותה וחזרתי להרגיש רע