לטורים נוספים מאותו מדור, חפשו בבמה חדשה…
על "מניפסט החלאה"
(מאת: ולארי סולאניס, הוצאת רסלינג, הקדמה בעברית: אביטל רונאל)
כשפתחתי דיון על הספר, חבר טוב שלי שאל בבהלה מסוימת איך יכול להיות שאני מצדד בולארי. מה פתאום, אמרתי לו, אני לא מצדד בה, ההכללות שלה מטומטמות, אבל באותה תקופה באמת רוב הגברים לא חיפשו נשים חזקות ובטוחות בעצמן, גם היום יש לנו דרך ארוכה להגיע למקום של שיוויון.
ולארי סולאניס היא פסיכית אמיתית. היא ירתה באנדי וורהול וניסתה להרוג אותו, נכלאה ופרסמה מניפסט שנאת גברים. אני ממש לא מצדיק אותה, אבל אני יכול להבין אותה, כי אביה התעלל בה מינית וגברים התעלמו ממנה כל חייה, מה שלא מצדיק את הגישה הפמינאצית שהיא נוקטת בה.
"מניפסט החלאה", לראשונה בתרגום לעברית, הוא קריאת תיגר על המערכת וקריאה למיטוט הסדר הקיים ו… חיסול כל הגברים. ולארי העריצה רק הומואים ומלכות דראג וטענה שהגבר הוא אשה לא שלמה, תאונה ביולוגית, שצריך להחליש ולסרס. ההסתה לרצח נמשכת על פני 97 עמודים ויש שם קריאה לדפיקת המערכת, נידוי גברים ורציחתם בחשאי, תוך התעלמות מהסדר, לצד תביעות מובנות יותר כמו ביטול הכסף והמערכת הקפיטליסטית.
הנקודות היחידות שהסכמתי ממש עם ולארי הן בקשר לביטול השלטונות הקיימים ובקשר לעובדה שהגבר, מפותח ככל שיהיה, מאבד את שכלו מול סיכוי קל שבקלים למין. מה לעשות, כאלה אנחנו, לטוב ולרע. חוץ מזה, כל השאר מטונף ומלא ברעיונות פאשיסטיים נאציים. נבהלתי, התעצבנתי ואחרי זה התחלתי לצחוק. חוץ מזה, שורה אחת שם דוקא מגניבה, כי זכור לי שצוטטה בשיר של פוליאנה פראנק:
הזכר אוהב את המוות – הוא מגרה אותו מינית – כבר במילא מת בפנים – הזכר רוצה למות.
אם יש לי משהו להגיד על הספר הזה, זה שהוא בעיקר מלא בזבל אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי זה זבל מרתק. אם יש משהו שבאמת הפריע לי עד עכשיו, זו ההקדמה האוהדת פרי עטה של אביטל רונאל, שהשוותה את ולארי סולאנס לניטשה ופוסט מודרניזם. מצידי, תתרגמו גם את "מיין קאמפף" לעברית, אבל תוותרו על הפלצנות והיחס האוהד לדברי שטנה. אחרי הכל, גם מניפסטים של שנאת גברים הם, כפי שהגדירה אביטל רונאל, "חסרי בושה". אז תודה רבה, אבל לא הפכתי לעד כדי כך פוסט מודרניסט… ואביטל יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה על זה שלדעתה יש סיכוי שואלרי התכוונה לחיסול הגבר כמטאפורה לדמות המאצ'ו הנצחי, לדעתי היא התכוונה לעבור אחד אחד ולירות בנו ולקצוץ לנו את הבולבולים, אבל זו כמובן הפרשנות שלי…
למאמר המלא במגזין במה