בלוגיליה

בפוסט האומלל שבו אדון שוטח שלפנינו אורי פז, חוקר יהדות עם בלוג ב"רשימות" את כל הסיבות להאמין בקיומו של אלוהים.

הוא מתחיל בעובדה שהמדע אינו מצליח לגעת בתכלית הקיום והחומר, ממשיך בציטוטים מספרו של יקיר שושני, פרופסור לפיזיקה ומקנח באיומי גהנום נוסח פסקל:

אם ספרו של שושני לא ישקם "בטוב" את הרומאן ההרוס שלנו עם אלהים, אולי כדאי להקשיב לפסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי, שלפי חישוביו ההסתברותיים מצא שאמונה באלהים היא הימור טוב יותר מחיים אתיאיסטיים. החשבון של פסקל היה פשוט: אם אתה חי כאילו יש אלהים ובסוף אין, בסך הכול מנעת מעצמך כמה תענוגות חולפים, אולם אם חיית כאילו אין אלהים ובסופו של דבר התברר שיש, אז צפוי לך גיהנום של נצח נצחים.

אז, לאורי פז הנכבד, לא אפתח כאן לפניך את הרעיון שלפיו אלוהים הוא מעל לזמן ומה משמעות הדברים לרעיון הבריאה, את זה אעשה באחד הפוסטים הבאים. גם לא אדבר על הפגמים שבבריאה, כי הטיעון הזה שחוק.

במקום זה פשוט אעמיד פנים שקניתי את הטיעון שלך: ונניח שיש בורא לעולם, למה אנחנו מניחים שהוא מעדיף עם מסוים על פני כל האחרים? באחד הפולמוסים שלך, טענת שהקב"ה הוא כמו אבא, שתמיד יעדיף ילד אחד על פני כל השאר. קודם כל, אם מדובר בהעדפה בולטת וברורה, עם אבא כזה כבר עדיף להתאבד. ודבר שני לי אליך, כאדם שאמונתו ברעיונות רוחניים היא הבסיס לכתיבתו, אתה לא חושב שלהשוות את אהבת האל לאהבתו הקטנונית והמפלה של בן אנוש, זה… קצת להוריד את אלוהים בדרגה?

האם אנחנו לא קצת משפילים את אלוהים, כשאנחנו חושבים שחוסר הפתיחות שלנו כבני אדם, גם שלי לעתים, אני מודה, מאפיין גם אותו? זו לא השפלה לטעון שאכפת לו באיזה אל אנחנו מאמינים, לא משנה כמה טוב לב אנחנו מפיצים? וכל הקטע עם גיהנום לאלו שלא מאמינים, זה לא נשמע לך אכזרי?

אני מניח שלא. אני מניח שאתה באמת חושב שאלוהים צריך שיהיה לו עם נבחר, מעין "יחידת קומנדו" של מיצוועס, אבל למה דווקא אנחנו? האם יחידה מובחרת לא אמורה לגלם בתכונותיה מצוינות, ערכים נשגבים, התנהגות מעוררת הערצה? האם באמת אנחנו העם "הכי טוב שיש" ? מה, לא יכלו למצוא עם יותר טוב מעם של מניחי תפילין, שצמים ביום כיפור? להפתעתי, דווקא פרידריך ניטשה שמושמץ כאנטישמי, טען שאנחנו עם טהור וחזק, אבל כנראה שטעה. על פי כל הקריטריונים של העל אדם, אומץ, נכונות למרוד בסמכות וקשר בריא לגוף, נראה לי שאנחנו לא הכתובת.

צריך למצוא עם אחר, כזה שניתן להביט בו בהערצה, כזה שמגשים בדרך חייו משהו שהעם היהודי בחיים לא יוכל להגשים- וצריך למצוא אל שיבחר את העם הזה, כי רק באל שכזה אאמין. לסביות. זהו זה. הן העם הנבחר, עם מעורר זקפה, כך שאין ספק שכל גבר שמביט על חברה אחת מתוכו הופך אוטומטית למטומטם, מזיל ריר, כאשר הוא מבין מה הוא החיזיון הנגלה לעיניו. לסביות, כי אם הן לא תצלחנה להביא את המשיח, אף אחד לא יצליח.

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על "שישי", מדור התרבות של אדם ברוך

מתפרסם כל יום שישי ב"מעריב"

"… צריך לשבט גם את אדם ברוך… אבל מאיפה יימצא עוד כובע קסקט, יקירתי?…"
(קובי אריאלי מסתלבט על חשבון אדם ברוך)

באיזמל מדויק של איש תרבות קפדן, מנותחים מדי שבוע ענייני השעה בידי העיתונאי והאמן אדם ברוך. בכל רעיון ייגע ברצינות הראויה, לעתים יתיז אירוניה כלפי נושאי הכתיבה שלו. פעם יצא כנגד הרעיון לפיו עם הגעתו לעולם החילוני כבר לא היה אדם ההולך בתלם, כי לטענתו תמיד היה פקיד תרבות, המתעד בצורה מאוזנת ככל האפשר את מה שעיניו רואות.

ויש בזה משהו, כי אדם ברוך רואה ראייה כוללת ורחבה את העניין שעליו הוא כותב, מזווית פחות אישית. גם כאשר יש לו אבחנה – היא לרוב לא נקיטת עמדה כי אם חשיפת הסאב-טקסט של אדם זה או אחר. המטרה שלו, בלשון שחלקה מובנת לכול, היא ביאור והבהרת נושאים הקשורים למילה הכתובה ולענייני השעה. והנושאים מגוונים: הלכה, שולחן ערוך, פילוסופיה, פוליטיקה, מדיניות חוץ, כלכלה.

הכתיבה שלו בהחלט באה לגעת בקצה המזלג ובלשון בהירה בנושאים שונים, אבל אם יש אמת במה שטוען כלפיו קובי אריאלי, העניין נעוץ בכך שבהחלט התחושה היא לא תמיד בגובה העיניים, קצת כאילו הוא נוזף בקוראים על בורותם. החלק היחידי שנותר תמוה לחלוטין בעיניי הוא הפינה "יקירתי", במדורו. מה הקטע, בעצם? מדובר בקטעי שירה תמוהים לחלוטין, שקשה להבין אפילו מהו הרגש שבהם. והקטע בו כתב ברצינות תהומית על הכלב שוקי ב"רק בישראל", אולי קצת פספס את מטרתו כשהפך לפארודיה בתכנית.

כך או כך, המדור מצוין ותמציתי..

כשהכול מותר- אתה מתנוון

כשאתה עושה רק את מה שמותר לך- אתה מתנוון באותה מידה

מי שרוצה לראות את שאר הטורים, שיחפש בבמה חדשה.

על "טייק אווי"יוצרי הסדרה: דוד אופק ויוסי מדמוני ("בת- ים ניו יורק")   שחקנים: יגאל עדיקא, ולדימיר פרידמן, מרינה שויף.

עולה ותיק מחבר העמים התאלמן מאשתו ואושפז בעקבות התמוטטות עצבים. בזמן ששהה בבית החולים לחולי נפש, גיסו השתלט על הבניין שהיה בבעלותו. כשיצא, בער רק רעיון אחד בלבו ובמוחו ההוזה, להקים עסק שכל מטרתו להפיץ טוב לב וערכי מוסר אנושיים. כמחווה של רצון טוב, נתן לו גיסו את קומת הקרקע לנהל משם עסק קטן למשלוחים. הברנש, צדיקוב, ניגש למשימה והחל להעסיק עובדים, כשהקריטריון החשוב ביותר לפיו בחן את כישוריהם לא היה השקעה בשעות עבודה, אלא חיוך ללקוחות ורצון טוב. וכמובן, אשתו עוזרת לו. אה כן, הוא לא ממש מודע לזה שהיא רוח רפאים. הוא חושב שכולם יכולים לראות אותה.

הסדרה, ששודרה בערוץ 3 ונגמרה, נעה בין ריאליזם לפנטסיה, בין אוירה קודרת לתקווה. הטיפוסים השונים המופיעים שם, גם הנחמדים שבהם, ספוגים באוירת הניכור העירונית וכך גם העלילה. ישראל של שנות ה2000 לפי אופק ומדמוני, מורכבת מקהילות שאבדו את החום והחמלה כלפי התושבים, ישראל שאבדה את הרצון לתת ליחיד ולאמירה שבו לצוץ, חברה דורסנית שהופכת את כולם למסה אפורה וחסרת ייחוד. אדם החפץ במעט ערך אנושי נחשב לבלתי שפוי, במציאות חסרת שפיות שכזו. רגעי התקווה מבצבצים מתוך מאמץ אדיר של הגיבורים לחיות באמת ולחלום באמת, או מתוך הרגעים בו אשתו המנוחה של צדיקוב מופיעה. מעניינת ביותר העובדה, שהאדם אשר מפגין חוסר שפיות גדול ביותר בסדרה, הוא הפסיכיאטר, שלעומתו ולעומת האובססיות שלו צדיקוב וערכיו בוהקים כיהלום של שפיות. יש רגעים עצובים, יש רגעים מצחיקים, יש רגעים הזויים, יש רגעים אמיתיים, כמו שיצירת אמנות צריכה להיות.

מירב, שכל כך אוהבת את הברווז, חוגגת ביום חמישי יום הולדת, אז לכבודה אקדיש את היצירה הזו, מתוך סדרת האנימציה שלי בבמה חדשה, על אדם ההופך לברווז..

אני רק ציירתי את הציורים הבסיסיים והמצאתי ושרתי את השיר ברקע, אבל שי ידידי דאג לאינטראקטיביות והוסיף אפקטים של מורפינג, ממש עבודת פלאש מייגעת.

מקווה שתהנו, הסרטון מביע את שאיפת האדם לחופש, את רצונו לעוף למרות שהוא מתרסק שוב ושוב והוא מבוסס על סדרת קומיקס סטריפ שיצרתי פעם.

הסרטון המלא בבמה חדשה, בצרוף בונוס מיוחד למי שמחכה יפה עד שהסרטון יירד.