בלוגיליה

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

אלוהים ובחירה חופשית

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

ל… “אלוהים”, אם נקרא לאינסוף ככה, אין בחירה חופשית, פשוט מכיוון שהוא בוחר בכל האפשרויות בו זמנית, מה שבעצם אומר שהוא לא בוחר בשום דבר (לבחור בהכל בו זמנית ולא לבחור בכלל זה אותו דבר, לפחות מנקודת מבט אנושית). רק במקומות בהם הוא מתפצל לנקודות מבט אנושיות (כי כל נקודות המבט הן נקודות המבט שלו) נדמה כאילו יש בחירה חופשית.

הוא גם נמצא בכל מקום, כי הוא כל מקום, אז הוא בעצם לא נמצא בשום מקום, כי אי אפשר להגדיר אותו בשום צורה, כי כדי להגדיר משהו צריך להגדיר אותו ביחס למשהו אחר – ואין משהו אחר חוץ מזה… אין איזה שהוא אל טרנצדנטי, חיצוני, נפרד ממך וממני, נפרד מהעולם, ש “עשה” את העולם. גם אם היש המושלם מיוחד בהיותו רב מימדי, מה שאומר שהיקום המוגבל שלנו הוא עבורו לא יותר מדף נייר עבורנו, עדיין האינסוף מתגלה פה בתור היקום שלנו, אין לנו פן אחר של האינסוף, בדיוק כמו שהיקום שלנו מתגלה כרגע בכל מיני צורות, בין השאר בתור בני אדם, בין השאר בתור כותב הגיג זה, בין השאר בתור טרוי, מה שאומר שאין באמת אינסוף שהוא חיצוני באופן מהותי לנו, כדי להכיר את “אלוהים” מספיק להכיר את עצמך, מכיוון שאפילו ש”הוא” מתגלה בצורה שונה בכל התגלות, לעולם לא ניתן להכיר את כל פניו, להכיר את עצמך יספיק.

מכאן שבעצם קיומו האפשרי אלוהים לא יכול להיות קיים, כי האינסוף הוא בעצם כלום בעצם הגדרתו כאינסוף, כי אין משהו שניתן להציב מולך או חיצונית לך, אין כלום חוץ ממך במבט פילוסופי מסוים…

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

הכל צפוי והרשות נתונה

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

יש בחירה חופשית ורצון חופשי. ככה לפחות אנחנו מנסים לחשוב, עד שאנחנו נתקלים בכתביו של ברוך שפינוזה שעלול לאתגר תפיסה זו.

אם תשאלו איזה ברנש שפגשתי, שדי מתעניין בפיזיקת הקוואנטום, האימרה בה פתחתי הגיג / זיון שכל זה (מחק את המיותר) די נכונה, אבל בשום אופן לא בצורה בה אנחנו חושבים. כמו שיש חלקיקים רגילים, ככה לטענתו גם יש חלקיקים המכילים אינפורמציה. כמו כן יש אינסוף יקומים מקבילים, אבל אתה לא באמת ממציא את העתיד, פשוט יש לך חופש בחירה בניגוד לעבר. אתה בוחר מתוך זיליון אפשרויות שכבר קיימות, את האפשרות שלך, אבל היא בכל מקרה תיבחר בהסתברות כלשהי, כמו גם שאר האפשרויות האחרות. ככה שמה שאני כותב פה כבר נכתב פה אינסוף פעמים, חלקן בשינויים קלים, או בעצם היה כתוב פה מאז ומעולם, כי הזמן הזה, שרץ בכיוון אחד, הוא די אשליה. אז בעצם אנחנו לא עושים ממש משהו מנקודת מבטו של האינסוף הבלתי משתנה, אבל יש לנו את כל אפשרויות הבחירה שבעולם מנקודת מבט אחרת.

אבל כשחושבים על זה, אין לנו בעצם נקודת מבט אחרת מזו שלנו, שבה אנחנו בעלי אפשרות בחירה, אולי בגלגול הבא נהיה תולעת חסרת מודעות או לחילופין האינסוף, בינתיים היקום הזה הוא כל מה שיש

לטורים נוספים מאותו מדור, חפשו בבמה חדשה…

על “מניפסט החלאה”

(מאת: ולארי סולאניס, הוצאת רסלינג, הקדמה בעברית: אביטל רונאל)

כשפתחתי דיון על הספר, חבר טוב שלי שאל בבהלה מסוימת איך יכול להיות שאני מצדד בולארי. מה פתאום, אמרתי לו, אני לא מצדד בה, ההכללות שלה מטומטמות, אבל באותה תקופה באמת רוב הגברים לא חיפשו נשים חזקות ובטוחות בעצמן, גם היום יש לנו דרך ארוכה להגיע למקום של שיוויון.

ולארי סולאניס היא פסיכית אמיתית. היא ירתה באנדי וורהול וניסתה להרוג אותו, נכלאה ופרסמה מניפסט שנאת גברים. אני ממש לא מצדיק אותה, אבל אני יכול להבין אותה, כי אביה התעלל בה מינית וגברים התעלמו ממנה כל חייה, מה שלא מצדיק את הגישה הפמינאצית שהיא נוקטת בה.

“מניפסט החלאה”, לראשונה בתרגום לעברית, הוא קריאת תיגר על המערכת וקריאה למיטוט הסדר הקיים ו… חיסול כל הגברים. ולארי העריצה רק הומואים ומלכות דראג וטענה שהגבר הוא אשה לא שלמה, תאונה ביולוגית, שצריך להחליש ולסרס. ההסתה לרצח נמשכת על פני 97 עמודים ויש שם קריאה לדפיקת המערכת, נידוי גברים ורציחתם בחשאי, תוך התעלמות מהסדר, לצד תביעות מובנות יותר כמו ביטול הכסף והמערכת הקפיטליסטית.

הנקודות היחידות שהסכמתי ממש עם ולארי הן בקשר לביטול השלטונות הקיימים ובקשר לעובדה שהגבר, מפותח ככל שיהיה, מאבד את שכלו מול סיכוי קל שבקלים למין. מה לעשות, כאלה אנחנו, לטוב ולרע. חוץ מזה, כל השאר מטונף ומלא ברעיונות פאשיסטיים נאציים. נבהלתי, התעצבנתי ואחרי זה התחלתי לצחוק. חוץ מזה, שורה אחת שם דוקא מגניבה, כי זכור לי שצוטטה בשיר של פוליאנה פראנק:

הזכר אוהב את המוות – הוא מגרה אותו מינית – כבר במילא מת בפנים – הזכר רוצה למות.

אם יש לי משהו להגיד על הספר הזה, זה שהוא בעיקר מלא בזבל אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי זה זבל מרתק. אם יש משהו שבאמת הפריע לי עד עכשיו, זו ההקדמה האוהדת פרי עטה של אביטל רונאל, שהשוותה את ולארי סולאנס לניטשה ופוסט מודרניזם. מצידי, תתרגמו גם את “מיין קאמפף” לעברית, אבל תוותרו על הפלצנות והיחס האוהד לדברי שטנה. אחרי הכל, גם מניפסטים של שנאת גברים הם, כפי שהגדירה אביטל רונאל, “חסרי בושה”. אז תודה רבה, אבל לא הפכתי לעד כדי כך פוסט מודרניסט… ואביטל יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה על זה שלדעתה יש סיכוי שואלרי התכוונה לחיסול הגבר כמטאפורה לדמות המאצ’ו הנצחי, לדעתי היא התכוונה לעבור אחד אחד ולירות בנו ולקצוץ לנו את הבולבולים, אבל זו כמובן הפרשנות שלי…

למאמר המלא במגזין במה

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על “סיינפלד ופילוסופיה- (ספר על הכל וכלום)”
(בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פן הוצאה לאור, עורך: וויליאם ארווין)

כשקראתי בספר זה, “סיינפלד ופילוסופיה”, אותו אסקור הפעם, כשאפילו שם הסדרה “סיינפלד” מזכיר משהו פילוסופי, הבנתי שהספר כבר עבר את שלב הכתיבה המגמתית, הם פשוט החליטו לחפור עמוק כדי להוכיח טענה ויהי מה. מה שלא אומר שלא השתכנעתי. בערך.

הסדרה “סיינפלד”, אם נעזוב לשנייה את הספר, עוסקת באפיזודות שונות ושוליות לרוב בחייו של ג’רי סיינפלד, בן דמותו הטלוויזיוני של אחד מיוצרי הסדרה – ושל שלושת חבריו, ג’ורג’ הלוזר הממורמר (שיש הטוענים שהוא הצד האפל של לארי דיוויד, היוצר השני של הסדרה), קריימר השכן המופרע (שמספק לנו רגעי סלפסטיק מופלאים) ואיליין האקסית שלו. בין אפיזודה מופרעת אחת לשנייה, מפזר לנו ג’רי בקטעי קישור מתובנותיו על החיים ועל כללי החברה. הסדרה, גם אם אינה סדרה על כלום, היא בהחלט הדגמה לאיך לא עושים טלוויזיה מסחרית, אלא ערימת סיפורים שהקשר ביניהם איננו הכרחי ואין בהם תובנות מנחמות על החיים או סוף קיטשי וכו’.

הספר, שאותו לקחתי איתי לטיסה, מדגים את הקשר בין רעיונות הסדרה לבין פילוסופיה. באמצעות חבורה מגוונת של כותבים מאסכולות פילוסופיות שונות, שהאחראי הראשי עליהם הוא וויליאם ארווין, מנסה הספר לנתח סיטואציות שונות בסדרה מנקודת ראות פילוסופית.
למשל, קריימר, השכן הילדותי, בהחלט מזכיר את השלב האסתטי, כפי שזה מנוסח בידי סורן קירקגור. או סגנון הדיבור של ג’רי עם איליין או לדוגמה עם ג’ורג’ בפרק “ההפך”, בהחלט מזכיר את סוקרטס. ההשוואה מופרכת מעט, אבל מסתמכת על טיעונים משכנעים.
חלק אחר של הספר, שמתייחס לרעיונות פילוסופיים מנקודת ראות “סיינפלדית”, סובל מאותם יתרונות וחסרונות של החלק הראשון. נקודת הראות של לודוויג ויטגנשטיין על פילוסופיה בהחלט מקבילה לנקודת הראות של ג’רי סיינפלד על טלוויזיה. גם ההתייחסות לשאלת הכלום מצד פרמנידס ופילוסופים יווניים אחרים מעלה טיעונים מרתקים. האם יש קשר בין חוכמת הטאו לרעיון הכלום הסיינפלדי? זה כבר מוגזם, אמנם, אבל הרעיונות מוצגים כל כך ברהיטות ובאופן ציורי שקשה שלא להתלהב.

וזה עיקר קסמו של הספר, שמשתדל לעתים להתחמק מהתייחסות אמינה להשוואה בין הספר לפילוסופיה. הספר מהווה מעין מבוא לפילוסופיה ומשתמש בסדרה כדי להציג חלקים ממנה בצורה פופולרית, אך גם מבוא למי שמעולם לא צפה בסדרה הכמעט קלאסית הזו, ששודרה בעשור האחרון למאה ה-20. וזה העיקר, שיש דרך קלילה להציג נושאים רציניים (אם מישהו יבחר בזה על פני צפייה באם טי וי, הספר השיג את מטרתו), ושהספר מרתק על כל חסרונותיו. ראויה לציון בעיניי הדרך המבדחת שבה הוצגו כותבי הספר בסופו.
מומלץ.

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על “הפינה הרדיקלית של אייל”

ובכן, ונעבור לאתר מעולה, אני ממליץ עליו, אני עדיין לא בטוח שאני אנרכיסט, אבל הסלידה שיש בי ממה שחשבתי שהוא אנרכיזם שלטוני, די עברה, כי אנרכיזם זה לחלוטין לא מה שחשבתי.

עד שהצצתי באתרים אנרכיסטיים, חשבתי באמת ובתמים שמדובר בשיטה שהיא חוסר שיטה, שבה יצריו של האדם מושלים ואין שום חוק – ולא כך הוא. מדובר בשיטה מאורגנת להפליא, שבה כל האזרחים משתפים פעולה בקהילתיות הרבה יותר גדולה מאשר בדמוקרטיה הקיימת כיום – ואין ריכוז סמכויות.
כל האתרים שהצצתי בהם, הציגו תיאוריות משכנעות ורהוטות, כולל ה”סלון של מזל”, אבל הפינה הרדיקלית של אייל לוקחת את כולם בהליכה.

קודם כל, האתר מעוצב בצבעים עזים, שחור ואדום לרוב – ומושך את העין. העובדה שמדובר באתר מעמיק ורציני בכלל לא סותרת את העובדה שהוא מושך ויזואלית.
חוץ מזה, גם אם אני חושב שאייל הוא פה ושם קיצוני מדי לטעמי, הוא יודע להציג את דעותיו בצורה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה. וגם אם אני עדיין לא בטוח ששוכנעתי לגמרי, הסגנון שהוא כותב יוצא מאוד קומיוניקטיבי ומשעשע, מייצר דיאלוג עם הקהל הממוצע (והשבוי לפי הגדרתו) כשהוא מדגיש משפטי מפתח ומתייחס אליהם.

חוץ מזה הוא סטודנט למדעי המחשב בחיפה ואוהב מיץ אוכמניות ודובדבנים מדולל, אבל את הקטע עם המיץ הוא בטח כתב כי זה נראה לו משעשע. ובצדק. חוץ מזה יש סיבה נוספת, הוא רוצה להראות לנו שהוא יצור אנושי ולא איזה פלקט של דעות קיצוניות, כפי שאנו נוטים, לעתים בטעות, לחשוב על אנרכיסטים. גם מאוד חשוב לו שנדע שהוא חובב מדע בדיוני ופנטזיה, כדי שנחבב אותו סופית (לפחות זו ההשערה שלי) – ואותי הוא שכנע, קשה לי לשנוא אותו למרות הכול…
מומלץ לאנשים בעלי ראש פתוח או לפחות פתוח למחצה.

http://www.earendil.ath.cx/radical
http://www.earendil.ath.cx

למי שרוצה עוד טורים בנושא, שיחפש בבמה חדשה

על “השבועון”

מוסף התרבות של “מקור ראשון”

למי שעוד לא מכיר, “מקור ראשון” הוא סוג של עיתונות אלטרנטיבית, שפונה לקהל יותר דתי- לאומי מאשר הקהל אליו פונים שני העיתונים האחרים. כמדומני, בין מייסדיו זכור לי מאיר עוזיאל, סטיריקן מעולה.

לשאלה שצצה לרובכם בראש, איך נראה מוסף תרבות המיועד לקהל עם זיקה ליהדות, התשובה המפתיעה היא: טוב יותר.

מעולם לא נתקלתי במוסף תרבות כל-כך רבגוני, כל-כך עשיר. אני זוכר את מוספי התרבות הרגילים, שדי מדשדשים בבינוניות ובשעמום – ובמוסף הזה אין רגע משעמם אחד. המוסף בשום אופן לא ריק מהתייחסות לתרבות הכללית ויש בו גם התייחסות לאמנות בהקשר יהודי, עם כל מיני משוררים מהעולם הדתי שמעולם לא שמעתי עליהם קודם. יש שם גם פובליציסטיקה, ביקורת סרטים ואפילו ביקורת מוזיקה וג’אז. וכן, גם ביקורת על מוזיקה חסידית, אבל גם התייחסות למגזר ההומו-לסבי פה ושם, דבר שלא ציפיתי לו עם הסטריאוטיפים שצצו לי בראש.

ניכר כאילו העיתון הזה שם לעצמו למטרה להבליט את כל אשר איננו שמים לב אליו, כל נושא שנכחד מעיתונות המיינסטרים. ולמי שאוהב לחשוב ולהיפתח לנושאים חדשים, הרי זה עיתון משובח.

קטעים אחרים מהטור, ניתן למצוא בבמה חדשה

על “עולם הפוך”, מאת כריסטופר פריסט

הוצאת דביר, זמורה, ביתן

במה דומה הספר השני בסדרת “בבילון 5″ לספר הזה, שעליו אכתוב הפעם? שגם הספר על אלפרד בסטר ועלייתו לראשות חיל הטלפתים מאכזב מעט, התחושה מייגעת והקונפליקטים חדים מספיק, אבל לא לאורך כל הספר.
במה עוד דומה הספר על אלפרד בסטר לספר זה? בכך שבשני המקרים מדובר באנטי גיבור טיפוסי, שהתפיסה שלו מעוורת את עיניו (התפיסה היא מוטיב חשוב בשני הסיפורים) והוא מסרב לראות את המציאות כי מוחו נשטף.

ומה ההבדל?
ההבדל הוא שהספר “עולם הפוך” כל כך מ-ש-ע-מם!בסיפור זה מתגלה לעינינו הלוורד מאן, ברנש צעיר בן 650 מייל (הזמן נקבע בצורה שונה בכוכב שלו) שיוצא מחוץ לעיר ‘ארץ’, כדי לשמש כגילדאי בעולם המקביל בו הוא חי, עולם בו גלקסיה אינסופית מתקיימת בתוך יקום שגבולותיו סופיים. עד שיצא אל מחוץ לעיר, אמרו לו שיש משמעות תהומית לשבועת הגילדאים, שהעיר חייבת לנוע על מסילות רכבת ולא לעצור- והוא האמין, ללא פקפוק, אפילו שהוא מצטייר בספר כאדם נבון בעל חוש ביקורת, אבל הוא קנה את זה כי גרמו לו לחשוב שרק כך ישרוד.

הספר כאמור, נע סביב עניין התפיסה האנושית ויש בו אמירה נוקבת כנגד קבלת מיתוסים כאמיתות מוחלטות, הוא נחשב לדעתי למדע בדיוני “כבד” (ב”כבד” הכוונה היא שאין מרדפי חלליות )  והרעיונות הבסיסיים שהוא מציג דווקא איכותיים מאוד, אבל בפועל הוא משעמם, 280 עמודים שמתארים מסילות רכבת ואדמה צחיחה, כדור שינה ממש. אבל, נו, אולי כדאי לקרוא את זה, כי אחר כך תוכלו להגיד שסוף סוף קראתם משהו רציני ולא רק מד”ב של טלוויזיה (ונרדמתם, כי זה עדיין משעמם, איכותי ככל שיהיה… למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להידרס ולא לקרוא את הספר, כי הוא כל כך משעמם! יש לי ים של בדיחות כאלה).