בלוגיליה

דיברתי עם מישהי שהכרתי בתיכון האקסטרני, בגיל הנעורים. השיחה איכשהוא התגלגלה לוודי אלן ורומן פולנסקי, שאינני מבין איך אנשים מסכימים לעבוד עם סוטים שכאלה, במיוחד עם פולנסקי האנס.

אתה צוחק?! הייתי משלמת כדי לעבוד איתם, היא אמרה, חצי מהתעשייה סוטים וחוץ מזה, פולנסקי לא בדיוק אנס, היא היתה בת 16 כשהסכימה, מה, זה מוריד ממנה אחריות למעשיה?!?!

חשבתי על זה קצת, מבין שאולי הדעות שלי נחרצות מדי ואז עשיתי טעות שאני עושה לעתים קרובות, אמרתי את מה שאני חושב בקול רם. בטון מחויך אמרתי, שדווקא ציפיתי ממנה לדעות נחרצות בקטע הזה, שאני מועמד יותר הגיוני לצד שלה בשיחה.

אז אתה כנראה לא מכיר אותי, אמרה בטון שהיתה בו עצבות. מיד התחרטתי על זה. מה שיוצא מפה, זה שאני גם מתחסד וגם משליך את זה עליה. יכול להיות, שזה משהו שאני עושה בכל הקשרים האנושיים שלי, מתנהג בכעס, שופט אנשים וחסר סבלנות כלפיהם- ומושך אליי רוב הזמן אנשים שמתנהגים דומה. וכשזה לא קורה, אני הופך אותם בדמיוני הפרוע לכאלה…

שיחה אחרי זה, שכחתי משהו מאוד חשוב שהיא אמרה לי פעם. אז היא העירה לי שאני מרוכז בעצמי. יש סיכוי ענקי שהיא צודקת. ובכל זאת, כשנסתיימה השיחה וההתנצלות שלי, עלתה תהייה בראשי.

יכול להיות שזה קשור לעובדה, שתמיד חשתי שהיא חוסמת את עצמה בפניי, שיש חומה ענקית בינינו? אני זוכר ששאלתי אותה משהו אישי והיא התחמקה. אגב, זו לא הפעם היחידה שהיא שידרה, רוב הזמן בין השורות, שאנחנו יכולים לדבר רק על יצירות שלה ואומנות בכלל, מעט מאוד אני יודע עליה כאדם.

חוץ מזה, היא כמעט לא מתקשרת אליי, זה תמיד אני. אז נכון, גם בתוכן השיחה יש הרבה "אני ואני", אבל אולי זה בגלל שאין לי מספיק "אתם ואתם". ואם היא היתה מבינה כמה תרעומת יש בלבי על זה שקשה לי להתקרב אליה, אם היא היתה מבינה כמה היא, עד כמה שאני בכלל יודע מי היא, עדיין יקרה ללבי, אני חושב שהיינו מנהלים שיחות הרבה יותר דו צדדיות.

מתוך טור התרבות הקבוע שלי בבמה חדשה 

חלום ביזארי והפחד מההצלחה

(בהמשך להגיגיי מהפורום של טרוי)

ובחלומי אני לומד ב"קאמרה אובסקורה" והבוסית שלי בסמינר הקיבוצים מלמדת שם.

אני נכנס בדלת הכיתה, כדרכו של כל תלמיד והולך באיטיות למושב האחורי, שם אני אמור לשבת בחלום.

אבל המקום שלי תפוס. אדם ברוך, דיקן המכללה ועיתונאי תרבות נחשב, יושב שם. אבל אני לא רואה את הפנים שלו, את אותם פנים שראיתי בטלויזיה, במקומם אני רואה שעל פרצופו מודבקת מסכה בסגנון של חנוך פיבן, שמזכירה מאוד את פניו – ועשויה מסושי. מדגים לא מבושלים עם אורז ואצות.

בחלום ניחשתי שכנראה קרתה לו, חלילה, תאונה נוראית שהשחיתה את פרצופו ובגללה הוא נאלץ להסתובב ככה. הוא חייך אליי מבעד למסכה ואמר שקרא את הדף שלי באינטרנט, שהיצירות שלי דווקא נחמדות בעיניו.

אמרתי לו שאני מצטער שאני לא רואה את הפנים שלו, כי הם תמיד נראו לי מעניינים, קודרים משהו אבל מרשימים.

ואז התעוררתי.

למה כתבתי על החלום הזה?

אם תשאלו את אדם ברוך, התחושה שלי תהיה שהוא ישלוף מהמותן "צחוקים". נסיון לצחוק זול או לזעזע את הקוראים, תוך כדי שאני חובט במי או במה שנראה לי אליטיסטי.

אבל מה לעשות שאני דווקא מחבב את אדם ברוך ואת המדור שלו, שהוא תמיד נראה לי כמשב רוח מרענן בים של רדידות, להוציא קטעים מגוחכים פה ושם, אבל כולנו מלאים בעצמנו מפעם לפעם. ומה לעשות ובאמת חלמתי את החלום הזה – ואני מאחל לאדם ברוך שיהיה לו רק טוב, כמובן.

אז אני מניח שזה קשור לעובדה שאני אוטוטו מתמנה לתפקיד חשוב באחד האתרים המתחדשים (אספר לכם פרטים כשזה יהיה סופי) ואני נורא מפחד שיקרה לי משהו דווקא עכשיו. כמו כל הנוירוטים אני מפחד מהצלחה. מפחד שמא לא אסתגל. מפחד שמא ההצלחה תערער את מצבי הנפשי. מפחד שמא ההצלחה תביא עליי אסונות.

שזה לא יקרה בסוף, חלילה. שיהיה לי התקף לב, חלילה (כבר חשתי בליבי בזמן האחרון). שחס וחלילה תקרה לי תאונה שתשחית את פניי. ואני מקווה שהכל בדייה ושכתיבת החלום תסייע לי להתנער מהחששות, אבל ללא ספק זה קשה, כשמדובר באחד נוירוטי כמוני (ועוד לא דיברנו על המאמר שלי, שאני מחכה שיתפרסם במגזין במה, שזה נושא נפרד מהתפקיד אבל קרה במקביל).

הלכתי לסדר פסח הראשון בחיי.

כחילוני מושבע, לא כל כך השתוקקתי להפטר מהלחם ליום, אבל שמחפש חוויות מושבע, רציתי להתנסות בחמימות המשפחתית העוטפת אותי, אז הלכתי לגלעד.ק (שכזכור לכם איננו אותו גלעד מהבלוג). היה נחמד, לא האמנתי כמה נהניתי, אנשים באמת נחמדים, הצלחתי גם למנוע מעצמי לחשוב עליה ואחר כך, בזמן שכולם שרו, חשבתי על משמעות החירות.

באו כמה בנות, היפות שבהן נשואות והן כל כך יפות כשהן שרות…. אחת מהן היתה מאוד דומה לה, אז כשהסתכלתי עליה שוב חזרתי לחשוב על אותה אחת, נשאיר אותה אלמונית.

הלכתי לישון בחדר העבודה של בעלה של אימו של גלעד, שינה נחמדה ונטולת מחשבות על הארורה ההיא, לפני שהכנו את המיטה החתול של המשפחה נאבק וסרב לעזוב את הסדין, עיקש כמתנחל בעת פינוי.

למחרת התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר (הם אנשים נדיבים ונחמדים עד מאוד) והצקתי קצת לגלעד. שנינו די שמאלנים, שנינו שונאים מאוד את ביבי, אבל גלעד שונא אותו ממש מעומק הלב ואני פחות נלהב לעניין. אז זה די קל לעצבן אותו, פשוט מתווכחים איתו ואומרים שביבי לא רוצח (הוא עד כדי כך קיצוני) ושזה יוסי סיאס או עמיר פרץ או יוסי ביילין שקוטל את הקשישים. מהר מאוד הוא נכנע, הוא עד כדי כך קל- ושנינו צוחקים.

חוץ מזה הבנתי מהי החירות עבורי- להפסיק לחשוב עליה

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

העולם על פי להקת "היהודים"- אפלה קיומית

בין כה וכה בסוף עוד ניעלם

כמו רוח על פני מים

בין כה וכה ידענו משלמים

אז נשלם פי שתיים

אני שם זין.

("אם כבר…" )

כבר בהגיגיי הקודמים רמזתי לכם שהאינסוף הזה, שאני מדבר עליו, הוא מושג די נייטרלי. ואכן, העולם הזה הוא גם מקום אפל מאוד, מנקודת מבט מסוימת.

אנחנו זמניים ביקום הזה, לפחות ככה זה יוצא בכל מישור פיזי. אנחנו משולים לרוח על פני מים, כך לפי השיר – לא רק שמותנו מצפה כל רגע מעבר לפינה (וכי מה הם מאה שנה במושגים היסטוריים?), אלא יוצא משיר זה שמותנו הוא עובדה יותר ברורה ממידת ההשפעה שיש לנו בעולם – כמו שהרוח חולפת וספק אם היא יוצרת גלים משמעותיים בכל פעם, כך אנחנו חולפים מהעולם והוא נותר כמו שהוא, מבלי ששינינו אותו. זה עולם קר ואכזר, שלא רק שנמות בו, אלא נחווה בו גם בדידות ורוע, אפילו הדרת כבוד אין לחברינו הזמניים לאנושות.

וכל מושג החטא תופס פה תפנית מכאיבה – אין לזה משמעות, אין לכלום משמעות, הלוואי שהייתה לזה משמעות. אנחנו משלמים גם מבלי לבצע חטאים, בעצם העובדה שאנחנו גרים ביקום מנוכר שכזה. הדבר היחידי שמעניק מעט אופי לחיים האלו הוא כעס על אלוהים, התרסה מרדנית כלפיו.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אם תתייחסו לרעיונותיו של אלברט איינשטיין בתור שיטה לבחון שאלה זו, אז ודאי שבמישור מסוים כן, כי כל אובייקט בעל מסה מעקם את החלל והזמן סביבו, משפיע על מרקם הזמן באופן בלתי הפיך וכך נוצרת כבידה למשל. כך שסביר להניח שהיקום שבלעדיכם ייראה שונה מאוד לטווח הרחוק. אבל אם נתייחס שוב לרעיונות של פיזיקת הקוואנטים שציטטתי במאמרים קודמים, כלום לא משתנה בעצם. על כל אבן שמוטלת לאגם החלל והזמן, תוטל אבן אחרת שתאזן את המצב, אולי ביקום אחר. ושתיהן תוטלנה בכל מקרה ביקום כלשהו, אז רעיון השינוי נוגד את הרב-יקום.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, אם יש בנו רצון מספיק וסבלנות, אך ככל שמנסים להגדיר שינוי במעגלים גדולים ומתרחקים מהעצמי, המשימה יותר קשה עד שהיא נהיית בלתי אפשרית. אבל בעצם, מה זה משנה? באנו לשנות פה משהו, חוץ מאת עצמנו והעולם שלנו? אם במובן מסוים אנחנו מתאימים את המציאות למידותינו, ייתכן שגם אם העולם לא ישתנה ברמה הקוסמית, האנשים והאירועים ש"נמגנט" אלינו עשויים להיות קשורים לזהות שלנו, לצורה הייחודית בה אנחנו משפיעים על מרקם החלל והזמן בסביבתנו הקרובה. וכל שינוי הוא שינוי מבורך וכך הוא צריך להיות, שינוי עצמי שלא עוצר בעצמיות אלא מתפשט הלאה.

ונניח שהעולם באמת אפל, קר ומנוכר? העובדה שאתם טוענים שהעולם נוטה לצד האפל בלי קשר לאישיותכם, שאינכם משפיעים בשום צורה, לא מחייבת אתכם להיות בצד המנצח (אך גם לא בצד המפסיד. רק שיקול מוסרי יחייב אתכם להיות בצד כלשהו, שום טיעון תיאולוגי לא ישכנע).

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

לידידי המשעשע צינגלה, היתה תאוריה בשיחה אחרי סדר פסח, למה אנשים שונאים גפילטע פיש.

"זה בגלל השם… גפילטע פיש…", גיחך צינגלה, שמשוגע על צלילים של מילים.

"מה?"

"כן, תאר לעצמך שהיו נותנים לך מאכל נורמלי, שקוראים לו חרא, לא היית נגעל? זה בגלל השם, שנשמע כמו מעיים רקובים של דג, גפייייילטע פיייש…."

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

משהו על אהבה

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם הכל בא מתוך האינסוף חסר הזמן, אז תמיד יהיה חלק בכל דבר ששואף לאחדות עם האינסוף. או כפי שאומר טולסטוי, הרגש הדתי הוא רגש המבטא את היחס שבין הסופי לאינסופי.

ומהי אהבה, לפחות ביקום שלנו, אם לא בדיוק זה? שאיפה לברוח מתוך העצמי הקטן, האנוכי ולגעת בעצמיות מופלאה יותר, כשההגדרות מתערפלות והגבולות בינך לבין האחר מיטשטשים, גבולות קיימים אבל כמו גלי הים, נסוגים ועולים שנית אל החוף.

אהבה מתבטאת ברצון לתת, ברצון שלשני יהיה טוב. כשמדובר על אהבה רומנטית יש גם מובנים פיזיים, אבל הבסיס נשאר אותו הבסיס ובאהבת אמת – הבסיס נותר גם כשהרומנטיקה חולפת.

מאמינים באהבה ממבט ראשון? לדעתי זה קשקוש רומנטי עם בסיס אמיתי:

קיימת התאהבות ממבט ראשון, שלפעמים הופכת לאהבה, אבל האהבה האמיתית באה עם הזמן. הרי לא ייתכן שתהיה מוכן להקריב הכל עבור אחת שפגשת הרגע – ואהבת אמת היא בדיוק זה, כשאתה מוכן להקריב הכל למען האחר. אהבה אמיתית באה מאינטימיות ואינטימיות באה עם הזמן, עם היומיום שנותר כשהרומנטיקה הראשונית עוברת (ועשויה לחזור לפרקים, אבל בתור אורחת, לא כדיירת קבע).

באהבה אמיתית נוצרת תחושת הדדיות, אף אחד לא חייב כלום לאף אחד, זה הרגש שמחייב. אם יש תחושה של חוב שאי אפשר להחזיר אותו באופן הכי פשוט, באהבה ומסירות, משהו פה לא בסדר. אהבה אמיתית היא בשלב כלשהו יומיומית, יש בה אפילו משהו משעמם ושגרתי, כי היא הדבר שנותר כשההתרגשות פגה. אסי דיין אפילו הרחיק לכת ואמר בסרטו, "הבשורה על פי אלוהים", שרק כשבני האדם יתחילו לראות את האהבה כדבר אנושי, אישי ופרטי אולי אז יתחילו להבין את הסיבה לכל מה שקיים.

לפעמים היא לא למישהו או מישהי, לפעמים היא לרעיון. אבל באופן עקרוני, היא בכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה.

זה קרה לא כל כך מזמן ולמרבה הבושה, זה קרה קצת אחרי שכתבתי על מריבה ילדותית של מישהו שאני מכיר.

הלכתי לקיוסק האהוב עליי, כשלפתע, בזמן שאני מדבר עם מישהו, הרגשתי שמשהו פגע לי בראש. הסתובבתי והבנתי מיד מה קרה: מיכאל, בעל הקיוסק המטומטם, זרק עליי בוטן. בחיוך תוקפני, שאלתי אותו למה הוא עשה את זה.

יש לך הוכחה שזה אני?, היתמם הבן אלף, מה שרק החשיד אותו יותר. ראיתם מישהו חף מפשע שעונה ככה? חוץ מזה, החשוד הנוסף היחידי היה האיש הדתי שעמד לידו. אז הוא די ירד מרשימת החשודים.

התחלתי להציק לו, כמו שרק אני יודע, עד שמול עיניי הוא לקח בוטן נוסף וזרק עליי. התעצבנתי, לקחתי חופן פיצוחים וזרקתי עליו.

אתה זורק עליי סחורה שלי? האדימו פניו והוא רץ לעברי בעודי בורח. טוב, אז לא בדיוק הלכנו מכות, יותר נכון להגיד שהוא החטיף לי בעורף ובעט לי בתחת. והכפכף הארור נקרע לי.

וזה קרה קצת אחרי שהטפתי למישהו אחר, בפוסט אחר, על מריבה ילדותית שהוא נטל חלק בה. נו, אז בא אליי הניסיון הזה והוכיח לי שהיהירות שלי היתה מוגזמת. אמנם אין לי צער גדול על זה שאני לא יכול יותר לעבור ליד הקיוסק של מיכאל הבנזונה, אבל זה רק מראה, שכמה שאני מנסה להעמיד פנים שאני מסוגל להיות אדם בוגר, כשמגרדים קצת את העצבים שלי, אני יותר ילדותי מהצפוי.

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים וגלגול נשמות

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם, כפי שטענתי במאמרים הקודמים, אין בעצם אלוהים שנמצא מולך אלא רק אינסוף הנמצא בכל מקום ובכל זמן ואם, כפי שטענתי, אין בריאה כי אין זמן, אז כל נושא גלגול הנשמות דורש בדיקה מחודשת.

לא, אין גלגול נשמות כפי שאנחנו עשויים לדמיין את התהליך, אנחנו לא "מתגלגלים" לשום מקום.

אם נחזור לפיזיקת הקוואנטום, אנחנו בעצם נמצאים בכל זמן ובכל מקום, זו רק התודעה שלנו שמתעקשת לסלק את שאר האפשרויות ולהתייחס רק למציאות המוכרת לנו. ובמעבר חד לתורת המיתרים, אם כל הריבויים בטבע הם רק ביטויים לאחדות אחת, אז אנחנו האינסוף שמתגלגל לכל מה שקיים.

כך שבדיוק כמו שאנחנו לא באמת "מתגלגלים" מיום האתמול אל המחר, למרות אשליית הזמן העיקשת, באותה מידה אנחנו לא באמת "מנתרים" מתקופת חיים אחת לאחרת, אלא אנחנו נמצאים בו זמנית בכל תקופה, אין גלגול קודם וגלגול הבא, הגלגול הקודם שלך יכול להיות באותה מידה בעתיד. והכול מתגלגל בכל דבר, אם תחפש את הישות המוגדרת שהיא אתה במקום אחר חוץ מאשר בהווה, עוד תבין שאפילו מחר לא סביר שתישאר בדיוק אותו אדם.

אז לא, זה לא שבאמת היית יוליוס קיסר – ואז חזרת כדי לתקן את מה שעשית, התשובה הנכונה היא שכולנו היינו נפוליאון, כולנו היינו יוליוס קיסר, כולנו חזינו בבריאת העולם בעיניים משתאות. תמיד יכול להיות שזה לא מדויק, לפסול ככה את הרעיון של גלגול נשמות אישי, אחרי הכול גם הרעיון שאני אותו אדם שהייתי אתמול הוא בדיה ועדיין הוא מעניק משמעות לחיי. אז מאוד אפשרי שכמו שהקארמה, אם נקרא ככה להיגיון האנושי המחפש משמעות, ממגנטת אלינו את שבבי הברזל של האתמול והמחר, כך ייתכן באותה מידה שהאסוציאציות העולות באדם לגבי תקופת חיים אחרת כן קשורות במידת מה אל הכאן והעכשיו.

אני פוגש אותו ופתאום אני לא זוכר הכל, מתבלבל.
המון זמן רציתי לראות אותו במציאות ופתאום אני שם לב שכושר הביטוי שלי השתבש. גם מההתרגשות וגם מהעובדה שלא ישנתי כמו שצריך. אני מנסה לומר לעצמי שאני אדם בוגר שכבר לא מעריץ, אבל ברמה מסוימת אני עדיין זקוק לדמויות בוגרות יותר כמודל ואני כנראה כן מעריץ אותו, כי בדרך כלל אני לא מתרגש כשמישהו צורב לידי דיסק, אבל כשאחד מידידיי ניסה להוריד מהדיסק של טרוי שירים עבורו, התחננתי שלא יעשה את זה, אני כבר אקנה לו עותק משלו.

אחרי שיחה קצרה עם גילוק, בנאדם משעשע, אני קצת מתאזן ונזכר מה רציתי לומר, אבל עד שזה קורה אני די כועס על עצמי.
על העובדה שאני נראה כל כך מנותק כלפי חוץ, על העובדה שהזיכרון שלי שבק חיים לכרגע- והרי כל כך חיכיתי לראות אותו. טרוי מרגיע אותי שזה בסדר, אני לא צריך להתנצל על המבוכה שלי או על מה שאני. אבל לקח זמן עד שזה חילחל.
"מה קורה לך, איליה?" אני שואל את עצמי, "עד לפני ההופעה היה לך מוח והוא עבד די בסדר…" אני מכה בקודקודי, כמו שמכים במכשיר טלויזיה מקולקל, מה שרק מגביר את המבוכה. בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר מתמצה במילים פשוטות, כמו שמחתי לתת לך את הספרון ושמחתי על כך שהתייחסת אליי כאל שווה ערך אליך.

לפעמים, מעבר לכל המלמולים והנסיונות לומר משהו חכם, עומדות שתי מילים:

תודה, טרוי

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על בודהיזם ואנרכיזם

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)