בלוגיליה

צנח הברווז – ויידום

(פורסם במגזין במה וגם בטור שלי בבמה חדשה) 

“לא נפסיק ליצור – סופה של היצירה שתצא אל אוויר העולם, ואם לא יבינו אותי עכשיו – יבינו אחר כך. היצירה מונחת לעיני כול ודי לי ביד אחת שתאמץ אותה, ואם גם זה לא, לא צריך! תתפגרו כולכם. חבורה של טיפשים. אווזים.” (מתוך דבריה של תמי גבע, בתו, בהקדמתה “יומני גבע – מומלץ לקרוא בשירותים” )

דודו גבע היה בן 55 במותו הפתאומי. יצא לי להתפעל מהרוח הפרועה של יצירתו, שמשלבת בין קו ילדותי וגיבורים מגוחכים במתכוון לביקורתיות חסרת פשרות כלפי הדת והממסד והצגתם כאטומים, כשיצר ב”מעריב” את אחד ממדוריו הסאטיריים, אך זהו רק רסיס עלוב מיצירתו המופלאה ורחבת ההיקף. גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. כבר כשהיה בתיכון, הוא כתב מדור קומיקס שבועי ב”הארץ שלנו”. שירת בצבא בהנדסה קרבית וכן כתב לעיתון “במחנה”. פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים “העולם הזה” (זו ארץ זו), “חדשות” (מדור “שירת הברווז” ואחרים), “מעריב” (יומן גבע, הדרך אל האושר), “העיר” (יוסף ואחיו, שתיקת הברווז) “כל העיר” (אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש) ו”הארץ”. גבע פרסם גם מספר ספרים, ובנוסף הוא היה שותף, בעיקר באיור, לספר “זו ארץ זו” שאיגד את מדורי הסאטירה ב”העולם הזה”; כתב במשותף עם קובי ניב את סדרת ספרי “מגוחך” ואת “אהלן וסהלן במערב הפרוע” ואחר כך הוציא סדרת ספרים קומיקסאית לבדו, שהבולטים בה הם “דרדר במדבר” ו”יומן הפקיד”. בשנת 1984 נמנה עם מייסדי העיתון “חדשות”. בעיתון זה הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב”שירת הברווז” – ריבוע שהופיע בתחתית עמוד 2 ועסק בחיי היום יום המוטרפים של ברווזים וחיות משק אחרות. עם תום ימי “חדשות” הוציא גבע ספר בשם “הברווז” שהיה אסופת איורים מימי חדשות ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת “וולט דיסני” שביקשה לאסור פרסום הסיפור “מובי דאק”, שהתבסס על הדמות המאוירת “דונלד דאק”; הדיון במקרה הגיע לבית המשפט העליון ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר. האמת היא, שלדעתי השערורייה והחלפת הברווז רק סייעו לקידום הספר, כי אחרת הקו החתרני של גבע היה מושך אליו רק את מעריציו המושבעים. כאחד שקרא בשקיקה את הספר, מדובר ביצירת מופת. רוב הקריקטורות מכילות פאנצ’ים הורסים וכולן מצוירות באותם קווים פשוטים שכל כך אפיינו את גבע. הברווז, גיבור ספר זה, מתחבב על רוב הקוראים. הסיבה הפשוטה: הוא מזכיר את הישראלי הממוצע. רובנו לא נולדנו לגעת בתהילה. רובנו חיים בציפייה לסוף עגום וידוע מראש. הברווז נע בין ניסיונות תחמנות מאוד מאוד ישראליים לבין הליכה עיוורת אחרי המנהיג האטום שיגרום למותו, ציונות נלהבת שממשיכה בשלה כצאן לטבח. בין לבין מצורפים קטעי מידע שהמשוגע היצירתי הזה הוסיף לספר, כל מיני קטעי ארכיון על ברווזים בחדשות ובאנציקלופדיה ואיורים בהתאם. חוץ מזה, יש תוספות מיוחדות לספר, סיפורים באורך מלא על ברווזים, פארודיות מלאות זימה על סופרמן, ספיידרמן, “סיפור הפרברים” ואפילו ברבי נכנסת לרשימת התוספות הסוטות בתור “ברווי”. מטריד ומרתק, אין ספק. בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב”העיר”, שבו הקצינו נימות שהתקיימו גם קודם ביצירתו. מדור הפרידה של הטור הוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. הפרויקט האחרון של דודו גבע, היחידי שהיה פרויקט משותף לו ולבנו, אהרון גבע, היה הספר “שתיקת הברווז”, שבו אתמקד במאמר זה ומבוסס על אותו מדור אחרון. למרות העובדה שמדובר בספר המאגד את מדוריו של גבע בשנים האחרונות, אין להסיק מכך כי לא הושקעה בו עבודה. צביעה מחדש של 150 מדורים באדום-שחור-לבן היא לא דבר של מה בכך.

טירוף? גאונות? לא יודע, אבל רעיון משוגע שכזה מתאים לתזזיתיות האסוציאטיבית שמאפיינת את הספר כולו.

“קוראיי היקרים, הרשו לי להמליץ בפניכם על חברי ארא”ל סג”ל אשר למרות היותו אוהד בית”ר ירושלים הוא גם חבר נשמה גם בעל מוח חריף ותוסס גם בעל הומור משובח גם אוהב חומוס גם סקרן בלתי נלאה וגם הוציא ספר חדש “מיומנו של פסיכופת” שמו ובו שפע של הגיגים, שטויות, דברי חוכמה ודחקות אנקדוטות היסטוריות טבולים במיצי הקיבה ובהפרשות הגוף השונות – בקיצור, ספר השירותים המושלם (נוסה ע”י כותב שורות אלו ועמד בכל סוגי מצבי הצבירה) ובבוא היום כשהנ”ל ישרוץ עם חבריו האוהדים במרחצאות הזיעה שבגיהנום (צר לי, זה החוק ואין יוצאים מן הכלל) אזרוק לו פיסות סושי לווייתן מהטריבונה של אוהדי הפועל ירושלים בגן-עדן לזכר ימים עברו. חבל, בחור תמים עם פוטנציאל שנשבה בידי עובדי עכו”ם ואבדה דרכו במחשכים.” (דודו גבע, מתוך הכותרת המפותלת סביב הדף בספר)

“דלות חומר!” (דודו גבע שם לאדם ברוך מילות ביקורת בפיו, בפתיחת הספר)

כבר בפתיחה מתכתב גבע עם דמויות שונות מהמדיה הכתובה והאלקטרונית. אדם ברוך, ג’ודי ניר מוזס שלום, מתי גולן ו”רון הקדמון” (הלא הוא רון מייברג) הם בין שמות העיתונאים המופיעים בספר. הדיאלוג שלו בועט, בדרך כלל בועט חזק, אפילו חברים לא בהכרח מקבלים פטור. כן, הוא מחבב את אראל סג”ל, ידידו הפאשיסט (כפי שאראל סיפר במדורו שדודו הגדיר אותו), אך לא במידה שתגרום לו להפסיק להיות אופוזיציונר נאמן אל מול הלאומנות המצויה ברובנו, למרות הכול הוא ממשיך לשרטט עמדות בקו עיקש מול ידידו. והכול בהומור, כמובן, אבל בכל בדיחה כל כך ארוכה יש יותר משמץ רצינות. המדורים המרכיבים את הספר בנויים במבנה של עמוד ראשון בעיתון חדשותי רגיל, מלא בידיעות שחציין מפוברקות ומדריכים היתוליים, כשהכול מעוטר בברקוד אחד משונה, כותרת מתפתלת שמכריחה אותך לסובב את הספר וציורי קומיקס בעלי קו פשוט ותוכן משוגע.

למה הברקוד? הניחוש שלי הוא, שיש פה ביקורת סמויה על העיתונות בכלל ועל הסאטירה בפרט, כשהעיתון נחשב לעוד מוצר צריכה וגם הסאטירה, שמצורפת למוסף שמטרתו להשתלב בסוף השבוע הרגוע של האזרח, במקום לטלטל אותו משלוותו ולהסתכן בכך שיאבדו לקוחות. למה כותרת מתפתלת? לא יודע, אבל הקורא נלכד ברשת שטווה סביבו גבע, מסתקרן ומרגיש צורך לסובב את הספר והקריאה הופכת למצב פעיל במקום רביצה סבילה מול הדף. במקומות שבהם מופיעים צילומים וציורים מסוימים יש לעתים נטייה להעלות את הניגוד בצבע ולשרטט קווים בשחור לבן, כנראה כדי להידמות לעיתונים ולספרי הילדים הישנים.

“הנשיא קצב מציע: ערבים טובים יענדו טלאי צהוב. ‘רוב הציבור הערבי אוהב אותנו, רק ערבים רעים יסרבו להזדהות.’” (דודו גבע מתעלל בדמותו של משה קצב) “אין אמונה בערבים! אני הייתי דופק להם בראש… ואז עושה איתם שלום… ומיד שוב דופק להם בראש!”

(מיקו עממיקו, גיבור סטריפ של גבע, בהתקף הומניזם נדיר)

במדור הראשון בספר מקבל הקורא הפתעה בטעם חמוץ מריר, בצורת מדריך להיתקלות במחבל. המדריך פונה לקורא בשפה מליצית, שבתוכה שזורה נימה צינית והצעות ששוברות את השפה הממסדית הומור פרוע, כמו לגלח את הרגליים מבעוד מועד. הידיעות המופיעות ב”עיתון” זה מנקבות חור בבועה התקשורתית הממלכתית ומציגות את הגזענות הממסדית כמות שהיא. ניתן לקחת כדוגמה את הפנייה “חג שמח וכשר” אל אחינו הנוצרים, או את פניית הנשיא קצב המצוטטת בפסקה הקודמת. גם גורמים ממלכתיים כביכול, מתונים כלפי חוץ, באים במתק שפתיים אל הערבים רק כדי להשפיל אותם לדרגת ילדים, בהתנשאות מחפירה. לדודו גבע אין פרות קדושות, הציונות לשיטתו בהחלט נגועה בגזענות. ויש די הרבה סטריפים משונים וחביבים עם נושאים קבועים, חוץ ממיקו עממיקו. יש את נביא בעירו, מעין מקובל זקן וטרחן, שמנבא נבואות מטופשות, כמו לומר לגנן שכשהעץ שהוא מטפח יגדל הוא ייפול לו על הראש, מעין ביקורת על הא-רציונליות ותעשיית הבאבות. יש את פינת השאהידים, כמו עבאס השאהיד המנומס שעומד יפה בתור לפני הפיצוץ וכל מיני זוועות דומות. פינה נוספת היא ברווז בעיר הגדולה, פינה שמגוללת את סיפורו של ברווז חרמן שמחפש בלונדה חביבה שתנעים את זמנו, פינה שדי מתרחקת בפוליטיקה. אגב, הברווז החצוף פונה בקביעות לנשות ארצנו בשורה המתפתלת מסביב לדף, תוך שהוא מבקש שתענקנה לו מחסדיהן ומתרחק מכהות השער כאילו היו מצורעות.

וזה סוד קסמו של גבע המופלא, אני מניח. הוא רחוק מפלצנות כמו שליברמן רחוק מנאורות ומשתדל לא להיות רציני ונוקב מדי. עיסוק בהבלים איננו מחוץ לתחום עבורו והוא גולש לא מעט להומור נמוך. נשים עירומות ובעלות חזה שופע מקשטות את המדור כמעט מתחילת הספר, רוב הזמן סתם בשביל הקטע.

“הוכח מדעית: ניתן לשפר דימוי עצמי נמוך בעזרת טיפול באמצעים חיצוניים… אנשים שסבלו מפוביות ומחרדות שונות, שמקורן במצוקות ילדות, נרפאו לחלוטין תוך זמן קצר בלא שקיבלו הסבר למקורות שגעונם, על ידי טיפול מיוחד שכלל שימוש באמצעים חיצוניים כגון תנאי אשראי בלתי מוגבלים, נשים בלונדיניות בגיל הנעורים והערכה לאישיותם ולהישגיהם מצד סביבתם הקרובה והרחוקה.”

(ידיעה בדויה נוספת של דודו גבע)

הסטריפים בנושאי דת ראויים לדיון נפרד שלא ימוצה במאמר זה. חוץ ממנזר השתקנים, שעובד על נונסנס, יש את המעשייה לשבת, פרודיה על מעשיות רבנים. באחד הסטריפים מבצע רב מעשי סדום בתלמידו, בסטריפ אחר הרב מתעמת עם קוזקים ויוצא כשידו על התחתונה. מה רוצה גבע להגיד לנו כאן? אנשי הדת, לשיטתו, הם סוטי מין מודחקים חסרי אופי, יושר וחוט שדרה. אך זו אינה האמירה היחידה היוצאת בנושא זה. המעשייה לשבת (אגב הגרסה הביזארית “המעשייה לשב”כ” מומלצת בטרוף) מבטאת גם את רצונו של גבע האנרכיסט להגחיך את עניין השורה התחתונה בסיפורי הדת, לדרוך על מוסר ההשכל בתענוג רב. בחיים אין מוסר השכל, אומר לנו גבע בין השורות, היצירה ותענוגות הגוף הם הדברים היחידים שמרוממים את תכונותיו השטחיות של האדם והשורה התחתונה היא המוות. אפילו על הדת החדשה, הפסיכולוגיה, מגחך גבע הקליל, ששונא את ההתעמקות כבדת הראש וכנראה מיותרת, לשיטתו.

“‘לא!!! לא!!!’ זעקה המובטלת היתומה משדרות וקרעה את שמלתה האחרונה… ‘לא!!!’ זעקה היתומה כאשר נחשפו שדיה הרוטטים לעין המצלמה, ‘תנו לי להתאפר קודם!’” (עוד ידיעה מפוברקת של גבע)

 כך, בכותרת סנסציונית שמצורפת לאיור עסיסי, שוטח גבע את סיפורו של צלם שמחפש סקופ וגורם למובטלת להתפשט לשם כך – ובעצם פורש בפנינו את פניה של התקשורת החולה, רודפת הסקופים. ואולי זה גם סיפורו שלו? יכול להיות שגבע הפגין פה הומור עצמי, על חשבון הנטייה שלו לדחוף מין לכל שתיים-שלוש בדיחות? וכאן אנחנו מגיעים לבעיה שיש לי עם גבע, בעיה שמתחילה להיווצר כבר מתמונות העירום הראשונות בספרו. אני קורא, אומר לעצמי שזה בסך הכול חלק מההומור הקליל יותר ושאין שום רע בבדיחה גסה מדי פעם – ואז זה מתחיל להחריף. הרמז הרציני הראשון נוצר בקומיקס “מתקפת המשובטות”, שבו נשים גאות ומשוחררות משספות גברים למוות, בגלל שהם “לא מחוברים מספיק לעצמם”. זה בסדר, אני ממשיך לומר, אני יכול להבין למה הגבר הממוצע מאוים ממבול הדרישות הנשיות מהגבר החדש. ואז מגיע המדור שבו נלחם הברווז בבהגירה, מפלצת הציצים הרוטטים, בעלת המיניות המעורפלת והמעוותת. יכול להיות שגבע חש מאוים מנשים בכלל ומנשים חזקות בפרט? יכול להיות שמלבד ההיבט המיני הוא, איך לומר, לא ממש חיבב נשים? כל זה לא בא לגרוע כהוא זה מגאוניותו של גבע, שמיטיב לצחוק גם על עצמו ועל מראה החננה שהוא מדגמן, בטור על הפוסט לוזר, שבו הוא ממקם את עצמו איפה שהוא בין יוסי ביילין לארז טל, תחת התווית “שרוט בשכל.” ובכל זאת, הספר הזה אמנם מושקע וגאוני, אבל איננו מגיע לקרסוליים של הספר “הברווז”. אין מה לעשות, לאדם שאיננו קורא מושבע של יצירותיו יחסרו התוספות המיוחדות מהספר הקודם. לקראת הסוף יש סיפור שלם כיצד הברווז מתפגר והאווז משתלט לו על המדור.

ואז הברווז קם לתחייה, בועט כהוגן באווז, מנסה להשלים אתו ושוב מתפגר. בדרך החוצה מהעולם יש קומיקס הזוי על הברווז בגן עדן וקומיקס על מסעו של הברווז הקם לתחייה לגאולה, עם איורים מעוותים נוסח קראמב. גאונות במיטבה.