בלוגיליה

הנה עוד שיר משונה שכתבתי, לא כל כך מזמן

שיר אובדני נוסף

אמרתי להם שאני מחזיק אצבעות
לקראת מותי המתקרב.
הם אמרו, אה, מה עם סבתא
אמרתי שבסדר גמור,
חוץ מאיך שהיא תצרח כשאעקור לעצמי את הלב.

אמרתי להם שמחר זה יקרה זה ברור,
אצלול במהירות מפחידה
הם אמרו, אה, נחמד ומה עם עבודה?
אמרתי זה נחמד שאתם מקשיבים לי
בצורה כל כך נחמדה.

כל כך הרבה דאגה.
כל כך הרבה אהבה יש בעולם,
ואין ניכור, לא אין ניכור בכלל
זה אני שמטומטם.

אמרתי להם שדי, נמאס לי, ושהם דחפו
אותי לפינה.
היא אמרה, יש לי כרגע פגישה
תוכל להתאבד ואחר כך לחזור?
ואותי זה נורא עניין
אם היא שמעה
כשהלב שלי נדרס מאחור.

כל כך הרבה הקשבה,
כל כך הרבה אהבה יש לשונה בתוך העדר.
זה רק אני שלא מקשיב,
זה אני שלא בסדר.

ניטשה אמר פעם "היה מי שהינך".ממש דירבן לאותנטיות, לנאמנות לעצמך. ומה אעשה אם חצי מהזמן קשה לי לאהוב את עצמי ובחצי השני קשה לי להתמודד עם הדורסנות של אנשים? יש סדרה, אנג'ל שמה, על אחד בשם ליאם שננשך והפך לערפד לפני 400 שנה, שמו היה אנג'לוס מאז. ויום אחד כושף בידי צוענים שהחזירו לו את נשמתו. הוא נותר עם קשיי ההסתגלות של ערפד, אבל קיבל כעונש מצפון ומאז הוא מכפר על חטאיו ומתייסר נורא.

באחד הקטעים בסדרה, הוא מאבד את נשמתו זמנית וחוזר להיות אנג'לוס האפל, הרוצח. שותפיו ללוחמה ברוע כולאים אותו והבן שלו מבקר אותו בכלאו ואומר לו את המשפט הבא:

כולם אומרים לי שאתה לא אבא שלי, שאנג'לוס הוא רק מצב שאתה נמצא בו כרגע. אבל אני יודע את האמת. אתה אבא שלי האמיתי, אנג'לוס, אנג'ל הוא רק מסכה שאתה נאלץ ללבוש.

ומה אם זה כל מה שיש? מה אם כל מה שהיני הוא חרא קטנוני ונקמן? מה אם הצל מגדיר את אישיותי?

בכל מקרה, היום לפני שהלכתי להתלמדות שלי, ביקרתי אצל נתן מהסמינר. יש גם את נתן מהקיוסק, אספר לכם בהזדמנות אחרת.

הכל בסדר, הוא אמר לי, אתה בנאדם חזק.

לא נכון, אמרתי לו ופתאום בכיתי, אני פשוט מעולה בהעמדת פנים. לעזאזל, אני כל כך מתגעגע לעצמי, לאותו עצמי שהכרתי. הוא חייך אליי, צייד אותי במשקה בדרך למחלקה הגרפית ובכמה תמרים. איש נחמד, באמת. ישבתי במחלקה, הצצתי במספר הנכנסים ליצירות השונות וקצת חייכתי. עלה. חוץ מזה, המאמר שלי כנראה נכנס למגזין הקרוב של זמן דיגיטלי. פתאום הגיע מישהו עם שוקולד. נגסתי קצת, טוב, נגסתי הרבה והרגשתי טוב. נראה לי שמצאתי אהבה חדשה. לשוקולד

למי שרוצה עוד טורים בנושא, שיחפש בבמה חדשה

על "השבועון"

למי שעוד לא מכיר, "מקור ראשון" הוא סוג של עיתונות אלטרנטיבית, שפונה לקהל יותר דתי- לאומי מאשר הקהל אליו פונים שני העיתונים האחרים. כמדומני, בין מייסדיו זכור לי מאיר עוזיאל, סטיריקן מעולה.

לשאלה שצצה לרובכם בראש, איך נראה מוסף תרבות המיועד לקהל עם זיקה ליהדות, התשובה המפתיעה היא: טוב יותר.

מעולם לא נתקלתי במוסף תרבות כל-כך רבגוני, כל-כך עשיר. אני זוכר את מוספי התרבות הרגילים, שדי מדשדשים בבינוניות ובשעמום – ובמוסף הזה אין רגע משעמם אחד. המוסף בשום אופן לא ריק מהתייחסות לתרבות הכללית ויש בו גם התייחסות לאמנות בהקשר יהודי, עם כל מיני משוררים מהעולם הדתי שמעולם לא שמעתי עליהם קודם. יש שם גם פובליציסטיקה, ביקורת סרטים ואפילו ביקורת מוזיקה וג'אז. וכן, גם ביקורת על מוזיקה חסידית, אבל גם התייחסות למגזר ההומו-לסבי פה ושם, דבר שלא ציפיתי לו עם הסטריאוטיפים שצצו לי בראש.

ניכר כאילו העיתון הזה שם לעצמו למטרה להבליט את כל אשר איננו שמים לב אליו, כל נושא שנכחד מעיתונות המיינסטרים. ולמי שאוהב לחשוב ולהיפתח לנושאים חדשים, הרי זה עיתון משובח.

קטעים אחרים מהטור, ניתן למצוא בבמה חדשה

על "עולם הפוך", מאת כריסטופר פריסט

הוצאת דביר, זמורה, ביתן

במה דומה הספר השני בסדרת "בבילון 5" לספר הזה, שעליו אכתוב הפעם? שגם הספר על אלפרד בסטר ועלייתו לראשות חיל הטלפתים מאכזב מעט, התחושה מייגעת והקונפליקטים חדים מספיק, אבל לא לאורך כל הספר.
במה עוד דומה הספר על אלפרד בסטר לספר זה? בכך שבשני המקרים מדובר באנטי גיבור טיפוסי, שהתפיסה שלו מעוורת את עיניו (התפיסה היא מוטיב חשוב בשני הסיפורים) והוא מסרב לראות את המציאות כי מוחו נשטף.

ומה ההבדל?
ההבדל הוא שהספר "עולם הפוך" כל כך מ-ש-ע-מם!בסיפור זה מתגלה לעינינו הלוורד מאן, ברנש צעיר בן 650 מייל (הזמן נקבע בצורה שונה בכוכב שלו) שיוצא מחוץ לעיר 'ארץ', כדי לשמש כגילדאי בעולם המקביל בו הוא חי, עולם בו גלקסיה אינסופית מתקיימת בתוך יקום שגבולותיו סופיים. עד שיצא אל מחוץ לעיר, אמרו לו שיש משמעות תהומית לשבועת הגילדאים, שהעיר חייבת לנוע על מסילות רכבת ולא לעצור- והוא האמין, ללא פקפוק, אפילו שהוא מצטייר בספר כאדם נבון בעל חוש ביקורת, אבל הוא קנה את זה כי גרמו לו לחשוב שרק כך ישרוד.

הספר כאמור, נע סביב עניין התפיסה האנושית ויש בו אמירה נוקבת כנגד קבלת מיתוסים כאמיתות מוחלטות, הוא נחשב לדעתי למדע בדיוני "כבד" (ב"כבד" הכוונה היא שאין מרדפי חלליות )  והרעיונות הבסיסיים שהוא מציג דווקא איכותיים מאוד, אבל בפועל הוא משעמם, 280 עמודים שמתארים מסילות רכבת ואדמה צחיחה, כדור שינה ממש. אבל, נו, אולי כדאי לקרוא את זה, כי אחר כך תוכלו להגיד שסוף סוף קראתם משהו רציני ולא רק מד"ב של טלוויזיה (ונרדמתם, כי זה עדיין משעמם, איכותי ככל שיהיה… למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להידרס ולא לקרוא את הספר, כי הוא כל כך משעמם! יש לי ים של בדיחות כאלה).

בפוסט האומלל שבו אדון שוטח שלפנינו אורי פז, חוקר יהדות עם בלוג ב"רשימות" את כל הסיבות להאמין בקיומו של אלוהים.

הוא מתחיל בעובדה שהמדע אינו מצליח לגעת בתכלית הקיום והחומר, ממשיך בציטוטים מספרו של יקיר שושני, פרופסור לפיזיקה ומקנח באיומי גהנום נוסח פסקל:

אם ספרו של שושני לא ישקם "בטוב" את הרומאן ההרוס שלנו עם אלהים, אולי כדאי להקשיב לפסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי, שלפי חישוביו ההסתברותיים מצא שאמונה באלהים היא הימור טוב יותר מחיים אתיאיסטיים. החשבון של פסקל היה פשוט: אם אתה חי כאילו יש אלהים ובסוף אין, בסך הכול מנעת מעצמך כמה תענוגות חולפים, אולם אם חיית כאילו אין אלהים ובסופו של דבר התברר שיש, אז צפוי לך גיהנום של נצח נצחים.

אז, לאורי פז הנכבד, לא אפתח כאן לפניך את הרעיון שלפיו אלוהים הוא מעל לזמן ומה משמעות הדברים לרעיון הבריאה, את זה אעשה באחד הפוסטים הבאים. גם לא אדבר על הפגמים שבבריאה, כי הטיעון הזה שחוק.

במקום זה פשוט אעמיד פנים שקניתי את הטיעון שלך: ונניח שיש בורא לעולם, למה אנחנו מניחים שהוא מעדיף עם מסוים על פני כל האחרים? באחד הפולמוסים שלך, טענת שהקב"ה הוא כמו אבא, שתמיד יעדיף ילד אחד על פני כל השאר. קודם כל, אם מדובר בהעדפה בולטת וברורה, עם אבא כזה כבר עדיף להתאבד. ודבר שני לי אליך, כאדם שאמונתו ברעיונות רוחניים היא הבסיס לכתיבתו, אתה לא חושב שלהשוות את אהבת האל לאהבתו הקטנונית והמפלה של בן אנוש, זה… קצת להוריד את אלוהים בדרגה?

האם אנחנו לא קצת משפילים את אלוהים, כשאנחנו חושבים שחוסר הפתיחות שלנו כבני אדם, גם שלי לעתים, אני מודה, מאפיין גם אותו? זו לא השפלה לטעון שאכפת לו באיזה אל אנחנו מאמינים, לא משנה כמה טוב לב אנחנו מפיצים? וכל הקטע עם גיהנום לאלו שלא מאמינים, זה לא נשמע לך אכזרי?

אני מניח שלא. אני מניח שאתה באמת חושב שאלוהים צריך שיהיה לו עם נבחר, מעין "יחידת קומנדו" של מיצוועס, אבל למה דווקא אנחנו? האם יחידה מובחרת לא אמורה לגלם בתכונותיה מצוינות, ערכים נשגבים, התנהגות מעוררת הערצה? האם באמת אנחנו העם "הכי טוב שיש" ? מה, לא יכלו למצוא עם יותר טוב מעם של מניחי תפילין, שצמים ביום כיפור? להפתעתי, דווקא פרידריך ניטשה שמושמץ כאנטישמי, טען שאנחנו עם טהור וחזק, אבל כנראה שטעה. על פי כל הקריטריונים של העל אדם, אומץ, נכונות למרוד בסמכות וקשר בריא לגוף, נראה לי שאנחנו לא הכתובת.

צריך למצוא עם אחר, כזה שניתן להביט בו בהערצה, כזה שמגשים בדרך חייו משהו שהעם היהודי בחיים לא יוכל להגשים- וצריך למצוא אל שיבחר את העם הזה, כי רק באל שכזה אאמין. לסביות. זהו זה. הן העם הנבחר, עם מעורר זקפה, כך שאין ספק שכל גבר שמביט על חברה אחת מתוכו הופך אוטומטית למטומטם, מזיל ריר, כאשר הוא מבין מה הוא החיזיון הנגלה לעיניו. לסביות, כי אם הן לא תצלחנה להביא את המשיח, אף אחד לא יצליח.

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על "שישי", מדור התרבות של אדם ברוך

מתפרסם כל יום שישי ב"מעריב"

"… צריך לשבט גם את אדם ברוך… אבל מאיפה יימצא עוד כובע קסקט, יקירתי?…"
(קובי אריאלי מסתלבט על חשבון אדם ברוך)

באיזמל מדויק של איש תרבות קפדן, מנותחים מדי שבוע ענייני השעה בידי העיתונאי והאמן אדם ברוך. בכל רעיון ייגע ברצינות הראויה, לעתים יתיז אירוניה כלפי נושאי הכתיבה שלו. פעם יצא כנגד הרעיון לפיו עם הגעתו לעולם החילוני כבר לא היה אדם ההולך בתלם, כי לטענתו תמיד היה פקיד תרבות, המתעד בצורה מאוזנת ככל האפשר את מה שעיניו רואות.

ויש בזה משהו, כי אדם ברוך רואה ראייה כוללת ורחבה את העניין שעליו הוא כותב, מזווית פחות אישית. גם כאשר יש לו אבחנה – היא לרוב לא נקיטת עמדה כי אם חשיפת הסאב-טקסט של אדם זה או אחר. המטרה שלו, בלשון שחלקה מובנת לכול, היא ביאור והבהרת נושאים הקשורים למילה הכתובה ולענייני השעה. והנושאים מגוונים: הלכה, שולחן ערוך, פילוסופיה, פוליטיקה, מדיניות חוץ, כלכלה.

הכתיבה שלו בהחלט באה לגעת בקצה המזלג ובלשון בהירה בנושאים שונים, אבל אם יש אמת במה שטוען כלפיו קובי אריאלי, העניין נעוץ בכך שבהחלט התחושה היא לא תמיד בגובה העיניים, קצת כאילו הוא נוזף בקוראים על בורותם. החלק היחידי שנותר תמוה לחלוטין בעיניי הוא הפינה "יקירתי", במדורו. מה הקטע, בעצם? מדובר בקטעי שירה תמוהים לחלוטין, שקשה להבין אפילו מהו הרגש שבהם. והקטע בו כתב ברצינות תהומית על הכלב שוקי ב"רק בישראל", אולי קצת פספס את מטרתו כשהפך לפארודיה בתכנית.

כך או כך, המדור מצוין ותמציתי..

כשהכול מותר- אתה מתנוון

כשאתה עושה רק את מה שמותר לך- אתה מתנוון באותה מידה

מי שרוצה לראות את שאר הטורים, שיחפש בבמה חדשה.

על "טייק אווי"יוצרי הסדרה: דוד אופק ויוסי מדמוני ("בת- ים ניו יורק")   שחקנים: יגאל עדיקא, ולדימיר פרידמן, מרינה שויף.

עולה ותיק מחבר העמים התאלמן מאשתו ואושפז בעקבות התמוטטות עצבים. בזמן ששהה בבית החולים לחולי נפש, גיסו השתלט על הבניין שהיה בבעלותו. כשיצא, בער רק רעיון אחד בלבו ובמוחו ההוזה, להקים עסק שכל מטרתו להפיץ טוב לב וערכי מוסר אנושיים. כמחווה של רצון טוב, נתן לו גיסו את קומת הקרקע לנהל משם עסק קטן למשלוחים. הברנש, צדיקוב, ניגש למשימה והחל להעסיק עובדים, כשהקריטריון החשוב ביותר לפיו בחן את כישוריהם לא היה השקעה בשעות עבודה, אלא חיוך ללקוחות ורצון טוב. וכמובן, אשתו עוזרת לו. אה כן, הוא לא ממש מודע לזה שהיא רוח רפאים. הוא חושב שכולם יכולים לראות אותה.

הסדרה, ששודרה בערוץ 3 ונגמרה, נעה בין ריאליזם לפנטסיה, בין אוירה קודרת לתקווה. הטיפוסים השונים המופיעים שם, גם הנחמדים שבהם, ספוגים באוירת הניכור העירונית וכך גם העלילה. ישראל של שנות ה2000 לפי אופק ומדמוני, מורכבת מקהילות שאבדו את החום והחמלה כלפי התושבים, ישראל שאבדה את הרצון לתת ליחיד ולאמירה שבו לצוץ, חברה דורסנית שהופכת את כולם למסה אפורה וחסרת ייחוד. אדם החפץ במעט ערך אנושי נחשב לבלתי שפוי, במציאות חסרת שפיות שכזו. רגעי התקווה מבצבצים מתוך מאמץ אדיר של הגיבורים לחיות באמת ולחלום באמת, או מתוך הרגעים בו אשתו המנוחה של צדיקוב מופיעה. מעניינת ביותר העובדה, שהאדם אשר מפגין חוסר שפיות גדול ביותר בסדרה, הוא הפסיכיאטר, שלעומתו ולעומת האובססיות שלו צדיקוב וערכיו בוהקים כיהלום של שפיות. יש רגעים עצובים, יש רגעים מצחיקים, יש רגעים הזויים, יש רגעים אמיתיים, כמו שיצירת אמנות צריכה להיות.

מירב, שכל כך אוהבת את הברווז, חוגגת ביום חמישי יום הולדת, אז לכבודה אקדיש את היצירה הזו, מתוך סדרת האנימציה שלי בבמה חדשה, על אדם ההופך לברווז..

אני רק ציירתי את הציורים הבסיסיים והמצאתי ושרתי את השיר ברקע, אבל שי ידידי דאג לאינטראקטיביות והוסיף אפקטים של מורפינג, ממש עבודת פלאש מייגעת.

מקווה שתהנו, הסרטון מביע את שאיפת האדם לחופש, את רצונו לעוף למרות שהוא מתרסק שוב ושוב והוא מבוסס על סדרת קומיקס סטריפ שיצרתי פעם.

הסרטון המלא בבמה חדשה, בצרוף בונוס מיוחד למי שמחכה יפה עד שהסרטון יירד.

בחיי שאני לא טכנופוב בכל המובנים. אני משוגע על האינטרנט, חושב שרק בו יש חופש אמיתי לאדם היצירתי ויותר מזה- לאחרונה אני מפנטז על התנתקות מרוב בני האדם והתרכזות בעולם הוירטואלי בלבד. עד כדי כך, רק אני, כמה חברים שקופצים לבקר- ואתם. אם הייתי יכול, הייתי אפילו מוריד את תודעתי לרשת ומשמיד את הגוף הגשמי שלי, כך שאיליה כהן ימות ובלוגיליה יחיה לנצח.

ובכל זאת, כששי ידידי סיפר לי על פורום קעקועים באינטרנט, לא יכולתי שלא לתהות בקול רם, האם זה לא הדבר העצוב ביותר ששמעתי. קעקועים, סליחה על הקטנוניות, לא מביעים סוג של יופי שקשה להעביר דרך המסך, משהו שהבשר מעניק לו עוצמה פיוטית שהמחשב רק מקלקל?

רגע אחד, אתם באמת רוצים להגיד לי שאתם יושבים וכותבים על הקעקועים ומחליפים תמונות בפורמט Jpg של הציור האחרון על המרפק? אין לכם מקום יותר טוב להראות בו קעקועים, כמו למשל על אופנועי ההארלי שלכם?

בחיי, תמצאו לכם חיים

בין אתר חוצפה לבלוג הזה, הטור הזה הופיע גם בבמה חדשה

הצורך לשנות- הקיפוד הנוקם

גיבור על הזוי במיוחד על קירות העיר ת"א שכתב: "אתם כמו רובוטים- רק מבשר. הקיפוד הנוקם…". מסתבר שלעיר נוסף מטרד חדש, או מגן חדש, השאלה היא באיזה צד של המתרס אתם.

מאת: איליה כהן (מערכת)

לפני זמן מה נסעתי בקו 26 לתל אביב, בדרך לעבודה. לפתע נתקלתי בכתובת גרפיטי על אחד הקירות.
"אתם כמו רובוטים- רק מבשר.
הקיפוד הנוקם…"
לא ייחסתי לכך חשיבות. כעבור יומיים בערך נתקלתי בעוד כתובות של הקיפוד בעיר. מסתבר שלעיר נוסף מטרד חדש, או מגן חדש, השאלה היא באיזה צד של המתרס אתם. הרעיון על אדם חמוש במיכל צבע שרוצה לשנות את העולם התסיס את דמיוני. התחלתי לדבר עם כל מיני פנקיסטים בעיר, מקווה שאצור קשרים מספיק חזקים שיובילו אותי לראיין את העבריין הנמלט. בסופו של דבר אחד מאנשי הכרבולות טען שהוא מכיר את הקיפוד, או לפחות מישהו שטוען שהוא הקיפוד- והבטיח שהקיפוד יתקשר אליי, אז מצאתי את עצמי מנהל שיחות מאוד מוזרות באמצע הלילה עם אדם ששיווה לקולו גוון צרוד ולוחש במתכוון, הייתי בטוח שעובדים עליי כי אף אחד לא מתנהג ככה. אחרי משא ומתן ארוך שבו קבענו להפגש, אני אומר לכם שתאמינו לי- הוא הדבר האמיתי, או לפחות מישהו שמושפע מאוד מהקיפוד ועושה דברים דומים בעצמו.
הגעתי לבית נטוש בדרום ת"א לקראת ערב. האפלה שלטה בבית ופתאום נשמעו צעדים. אחרי שנרגעתי מהבהלה הוא אמר שהוא הברנש. הוא צעד כמה צעדים קדימה וראיתי שמדובר בנער צעיר וצנום, שעל ראשו מצנפת מעוטרת בקוצים מפלסטיק, מצנפת שמכסה את העיניים מלבד שני חורים זעירים שנגזרו שם.

"אז תגיד לי, מה בעצם הרעיון הגדול שמאחורי הקיפוד?"

"רציתי להביע את רעיונותיי בצורה בהירה, שאיש לא יוכל לברוח ממנה. אתה כותב לאיזה אתר אינטרנט, נכון? האם לכל האנשים יש מחשב?! לא, אין לכולם, אז בעצם מדובר בקהל מצומצם ביותר. רציתי להגיד שהמציאות איננה מושג קדוש, למרות שכולם סוגדים לה כמו איזה שבט פרימיטיבי (א.כ: מאוחר יותר הוא הסביר לי שהוא בכלל לא מאמין במושג "פרימיטיבי" ורק רצה להסביר כמה אנחנו דומים להם בכבלים המודרניים שלנו). רציתי להגיד שגם את חלק מהכללים שלה ניתן לשבור… נכון, לא את כולם, אבל הנה הדגמתי לכם דרך אחת, לא בהכרח הכי טובה, אבל אין לי כסף להקים עיתון משלי. רציתי למחות כנגד המציאות- ועשיתי את זה!!!"

"אלו עוד סיסמאות ריססת בעיר?"

"הו הו, המון. אבל הנה כמה: השיגרה מסריחה, יש לכם מוח- תשתמשו בו לעקוף את המערכת, המציאות היא תרוץ לאנשים חלשים שלא מבינים שהם אלוהים…"

"כן… תגיד, מה הקטע עם זה? אתה חושב שאתה אלוהים?"

"מה פתאום, יש פה חוסר הבנה של הקונספט. הכוונה שלי היא שלכל אדם יש אפשרות לחופש בלתי מוגבל מחוץ לכללים, לא היתה לי שום כוונה לומר שיש צורך לממש את החופש באופן בלתי מוגבל בפועל, או שיש לכל אדם כוח בלתי מוגבל. בקיצור, אם אני אלוהים- אז גם אתה וההוא שקורא את השיחה. אבל אם ניחשתי נכון את השאלה הבאה שלך, באמת הושפעתי מניטשה די הרבה"

"היו לך סיסמאות שהצטערת עליהן?"

"רק פעם אחת, כשכתבתי 'לא רוצה פסיכיאטר- רוצה ישועה'. זו כבר היתה קריאה נואשת לעזרה ותו לא, אז שלחתי חבר טוב שלי למחוק את זה…"

"יש לך בכלל חברים?"

"מעטים מאוד, כי קשה לאדם עם רעיונות כמו שלי למצוא חברים. אין לי איזה גנרל תכנוני סודי למבצעים שלי, הכל אני עושה לבד, אבל אם היה לי גנרל תכנוני סודי אני מניח שהוא היה מפציר בי לנטוש את הרעיון לפני שיכלאו אותי, כמו שחבר אמיתי עושה."

"ולמה בכלל שאנשים יקשיבו לך? יש בטח אנשים שיקראו לך ונדליסט"

"שלא יקשיבו לי, העיקר שצעקתי את מה שהיה לי לצעוק. אתה מזכיר לי מישהי שדיברה אתי על זה שהצעד שאני נוקט בו איננו מקובל או מכובד. אני אומר- לעזאזל עם מקובל!!!! לעזאזל עם מכובד!!!! ככה לא מארגנים מהפכות!!!! אם היתה לי אפשרות אחרת, כל אפשרות אחרת, הייתי מארגן לעצמי אמירה חוקית שקטה. אבל המציאות השתלטה על חיי והייתי חייב להלום בחזרה. השתדלתי לשמור על כמה כללים, כמו לא להרוס כתובות של אחרים ולא לרסס אפילו קרוב ליצירות אמנות, כי מבחינה אסתטית מה שעשיתי הוא אסון…"

"אז בעצם אתה בין האחראיים להרס העיר, אתה הורס לתושבים שאתה מנסה להעיר אותם את הבית היפה שלהם…"

"אתה בעצם צודק", הוא חייך לפתע, "זו הסיבה שאני מקפיא את הפעילות שלי לכמה חודשים. זה- והיבלות שמכאיבות ברגליים. אני מקווה שכשאחזור זה יהיה במתכונת חוקית, תחת שם אחר כמובן. ויש סיכוי, לא מבטיח אבל יש סיכוי, שפעם הבאה פשוט אייצר מדבקות ואדביק על הקירות במקום לטנף אותם".

"איך התחיל עניין הקיפוד, בעצם?"

"אני עובד בעבודה משעממת בחנות ספרים ושונא כל רגע. בהתחלה כל הזמן קיטרתי על כמה שאני מרגיש עלוב. יום אחד בהיר נמאס לי לרחם על עצמי וככה נולד הבאטמן התל אביבי…"

"באטמן הונדליסט, אתה מתכוון…"

"כן, שיהיה, באטמן הונדליסט…"

בקיצור, זהו הקיפוד הנוקם, אמן גרפיטי צעיר. אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, עוד לא החלטתי איפה אני בעניין הזה, אבל לפחות הוא עושה משהו…

תגובתו הבלעדית של ה"קיפוד הנוקם" למערכת חוצפה:
"עם כל הכבוד וההערכה שאני חש כלפי כותב כתבה זו, חוששתני שנוצר פה סוג של עוול כשהחליט להשמיט את רוב הרעיונות המתכתבים עם פרידריך ניטשה, כגון הרצון לעוצמה המפעם בכל אחד, רעיונות הנוגעים למוסר חדש ולסדר חדש, שבו אינך מתנצל על קיומך המפר על הסדר הישן, אלא חוגג את קיומך בצורתו האמיתית.

אפשר למצוא את המאמר גם באתר חוצפה