בלוגיליה

קטעים אחרים מהטור, ניתן למצוא בבמה חדשה

על "עולם הפוך", מאת כריסטופר פריסט

הוצאת דביר, זמורה, ביתן

במה דומה הספר השני בסדרת "בבילון 5" לספר הזה, שעליו אכתוב הפעם? שגם הספר על אלפרד בסטר ועלייתו לראשות חיל הטלפתים מאכזב מעט, התחושה מייגעת והקונפליקטים חדים מספיק, אבל לא לאורך כל הספר.
במה עוד דומה הספר על אלפרד בסטר לספר זה? בכך שבשני המקרים מדובר באנטי גיבור טיפוסי, שהתפיסה שלו מעוורת את עיניו (התפיסה היא מוטיב חשוב בשני הסיפורים) והוא מסרב לראות את המציאות כי מוחו נשטף.

ומה ההבדל?
ההבדל הוא שהספר "עולם הפוך" כל כך מ-ש-ע-מם!בסיפור זה מתגלה לעינינו הלוורד מאן, ברנש צעיר בן 650 מייל (הזמן נקבע בצורה שונה בכוכב שלו) שיוצא מחוץ לעיר 'ארץ', כדי לשמש כגילדאי בעולם המקביל בו הוא חי, עולם בו גלקסיה אינסופית מתקיימת בתוך יקום שגבולותיו סופיים. עד שיצא אל מחוץ לעיר, אמרו לו שיש משמעות תהומית לשבועת הגילדאים, שהעיר חייבת לנוע על מסילות רכבת ולא לעצור- והוא האמין, ללא פקפוק, אפילו שהוא מצטייר בספר כאדם נבון בעל חוש ביקורת, אבל הוא קנה את זה כי גרמו לו לחשוב שרק כך ישרוד.

הספר כאמור, נע סביב עניין התפיסה האנושית ויש בו אמירה נוקבת כנגד קבלת מיתוסים כאמיתות מוחלטות, הוא נחשב לדעתי למדע בדיוני "כבד" (ב"כבד" הכוונה היא שאין מרדפי חלליות )  והרעיונות הבסיסיים שהוא מציג דווקא איכותיים מאוד, אבל בפועל הוא משעמם, 280 עמודים שמתארים מסילות רכבת ואדמה צחיחה, כדור שינה ממש. אבל, נו, אולי כדאי לקרוא את זה, כי אחר כך תוכלו להגיד שסוף סוף קראתם משהו רציני ולא רק מד"ב של טלוויזיה (ונרדמתם, כי זה עדיין משעמם, איכותי ככל שיהיה… למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להידרס ולא לקרוא את הספר, כי הוא כל כך משעמם! יש לי ים של בדיחות כאלה).

בפוסט האומלל שבו אדון שוטח שלפנינו אורי פז, חוקר יהדות עם בלוג ב"רשימות" את כל הסיבות להאמין בקיומו של אלוהים.

הוא מתחיל בעובדה שהמדע אינו מצליח לגעת בתכלית הקיום והחומר, ממשיך בציטוטים מספרו של יקיר שושני, פרופסור לפיזיקה ומקנח באיומי גהנום נוסח פסקל:

אם ספרו של שושני לא ישקם "בטוב" את הרומאן ההרוס שלנו עם אלהים, אולי כדאי להקשיב לפסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי, שלפי חישוביו ההסתברותיים מצא שאמונה באלהים היא הימור טוב יותר מחיים אתיאיסטיים. החשבון של פסקל היה פשוט: אם אתה חי כאילו יש אלהים ובסוף אין, בסך הכול מנעת מעצמך כמה תענוגות חולפים, אולם אם חיית כאילו אין אלהים ובסופו של דבר התברר שיש, אז צפוי לך גיהנום של נצח נצחים.

אז, לאורי פז הנכבד, לא אפתח כאן לפניך את הרעיון שלפיו אלוהים הוא מעל לזמן ומה משמעות הדברים לרעיון הבריאה, את זה אעשה באחד הפוסטים הבאים. גם לא אדבר על הפגמים שבבריאה, כי הטיעון הזה שחוק.

במקום זה פשוט אעמיד פנים שקניתי את הטיעון שלך: ונניח שיש בורא לעולם, למה אנחנו מניחים שהוא מעדיף עם מסוים על פני כל האחרים? באחד הפולמוסים שלך, טענת שהקב"ה הוא כמו אבא, שתמיד יעדיף ילד אחד על פני כל השאר. קודם כל, אם מדובר בהעדפה בולטת וברורה, עם אבא כזה כבר עדיף להתאבד. ודבר שני לי אליך, כאדם שאמונתו ברעיונות רוחניים היא הבסיס לכתיבתו, אתה לא חושב שלהשוות את אהבת האל לאהבתו הקטנונית והמפלה של בן אנוש, זה… קצת להוריד את אלוהים בדרגה?

האם אנחנו לא קצת משפילים את אלוהים, כשאנחנו חושבים שחוסר הפתיחות שלנו כבני אדם, גם שלי לעתים, אני מודה, מאפיין גם אותו? זו לא השפלה לטעון שאכפת לו באיזה אל אנחנו מאמינים, לא משנה כמה טוב לב אנחנו מפיצים? וכל הקטע עם גיהנום לאלו שלא מאמינים, זה לא נשמע לך אכזרי?

אני מניח שלא. אני מניח שאתה באמת חושב שאלוהים צריך שיהיה לו עם נבחר, מעין "יחידת קומנדו" של מיצוועס, אבל למה דווקא אנחנו? האם יחידה מובחרת לא אמורה לגלם בתכונותיה מצוינות, ערכים נשגבים, התנהגות מעוררת הערצה? האם באמת אנחנו העם "הכי טוב שיש" ? מה, לא יכלו למצוא עם יותר טוב מעם של מניחי תפילין, שצמים ביום כיפור? להפתעתי, דווקא פרידריך ניטשה שמושמץ כאנטישמי, טען שאנחנו עם טהור וחזק, אבל כנראה שטעה. על פי כל הקריטריונים של העל אדם, אומץ, נכונות למרוד בסמכות וקשר בריא לגוף, נראה לי שאנחנו לא הכתובת.

צריך למצוא עם אחר, כזה שניתן להביט בו בהערצה, כזה שמגשים בדרך חייו משהו שהעם היהודי בחיים לא יוכל להגשים- וצריך למצוא אל שיבחר את העם הזה, כי רק באל שכזה אאמין. לסביות. זהו זה. הן העם הנבחר, עם מעורר זקפה, כך שאין ספק שכל גבר שמביט על חברה אחת מתוכו הופך אוטומטית למטומטם, מזיל ריר, כאשר הוא מבין מה הוא החיזיון הנגלה לעיניו. לסביות, כי אם הן לא תצלחנה להביא את המשיח, אף אחד לא יצליח.

מירב, שכל כך אוהבת את הברווז, חוגגת ביום חמישי יום הולדת, אז לכבודה אקדיש את היצירה הזו, מתוך סדרת האנימציה שלי בבמה חדשה, על אדם ההופך לברווז..

אני רק ציירתי את הציורים הבסיסיים והמצאתי ושרתי את השיר ברקע, אבל שי ידידי דאג לאינטראקטיביות והוסיף אפקטים של מורפינג, ממש עבודת פלאש מייגעת.

מקווה שתהנו, הסרטון מביע את שאיפת האדם לחופש, את רצונו לעוף למרות שהוא מתרסק שוב ושוב והוא מבוסס על סדרת קומיקס סטריפ שיצרתי פעם.

הסרטון המלא בבמה חדשה, בצרוף בונוס מיוחד למי שמחכה יפה עד שהסרטון יירד.

בחיי שאני לא טכנופוב בכל המובנים. אני משוגע על האינטרנט, חושב שרק בו יש חופש אמיתי לאדם היצירתי ויותר מזה- לאחרונה אני מפנטז על התנתקות מרוב בני האדם והתרכזות בעולם הוירטואלי בלבד. עד כדי כך, רק אני, כמה חברים שקופצים לבקר- ואתם. אם הייתי יכול, הייתי אפילו מוריד את תודעתי לרשת ומשמיד את הגוף הגשמי שלי, כך שאיליה כהן ימות ובלוגיליה יחיה לנצח.

ובכל זאת, כששי ידידי סיפר לי על פורום קעקועים באינטרנט, לא יכולתי שלא לתהות בקול רם, האם זה לא הדבר העצוב ביותר ששמעתי. קעקועים, סליחה על הקטנוניות, לא מביעים סוג של יופי שקשה להעביר דרך המסך, משהו שהבשר מעניק לו עוצמה פיוטית שהמחשב רק מקלקל?

רגע אחד, אתם באמת רוצים להגיד לי שאתם יושבים וכותבים על הקעקועים ומחליפים תמונות בפורמט Jpg של הציור האחרון על המרפק? אין לכם מקום יותר טוב להראות בו קעקועים, כמו למשל על אופנועי ההארלי שלכם?

בחיי, תמצאו לכם חיים

כמה אומללים היו נראים חיינו ללא אהבה בכלל. כמה אומללים היו נראים חיינו ללא הומור בכלל.

אם האהבה נותנת חשיבות לדברים, ההומור יוצר מרווח בינך לבין כובד ראש מוגזם וחשיבות מוגזמת שאנחנו נוטים לייחס לדברים, לעצמנו ולנקודת המבט שלנו.

נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר כמה עולה החטיף ומה השעה. הוא ענה לי שהשעה חמש והמחיר הוא תשעה שקלים. החלטתי להתחכם ואמרתי לו שזה חבל שזה לא הפוך, חבל שהחטיף לא עולה חמישה שקלים והשעה תשע.

המוכר הסתכל עליי ובבהירות של חכם זן קלט את העסק וענה לי, שבמקרה כזה הוא היה דורש ממני 17 שקלים.

כשקלטתי את הפואנטה התפוצצתי מצחוק ואתי המוכר. הומור מסיר המון מחיצות, גם את מחיצת הלקוח הלא מרוצה

ונעבור לבדיחה שהעביר לי ידידי שי במייל, בדיחה שהוא טוען שהיא דבילית אבל בעיניי היא גאונית

נרקומן ומצורע יושבים באותו חדר בכלא.

פתאום נופל למצורע האף; הוא תופס את האף וזורק מחוץ לתא.

פתאום נופלת לו האוזן; הוא תופס את האוזן וזורק אותה מחוץ לתא.

ופתאום נופלת לו כף הרגל; לוקח אותה וזורק מחוץ לתא.
הנרקומן מסתכל עליו ואומר:"אני קולט אותך אחי. אתה בורח, הא? "

כל התסכול שלי, התנקז לפתע לצחוק משחרר מהבדיחה הזו. כי גם אני, אני לא באמת בועט, לא באמת בורח, אני פשוט מתפרק וכולם מפנים את מבטם וממציאים את הסיפור שלהם.