בלוגיליה

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על בודהיזם ואנרכיזם

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים ועקרון ההפרדה והצמצום

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

לפי פיזיקת הקוואנטום, ביקום שלנו וברבים נוספים, האינסוף מראה לנו רק שלושה או ארבעה מימדים שלו (תלוי אם סופרים את מימד הזמן) ושאר המימדים מצטמצמים לתוך נקודה קטנה, בלתי נראית. מה שלא אומר שאנחנו מנותקים באמת מהמימדים הלא פיסיים של הקיום.

אם ניקח ונשווה את היחס בין האינסוף, "הבורא" ביהדות, ליקום שלנו, "הנברא"; ליחס בין צייר לבריסטול ציור תתקבל השוואה לא מדויקת אבל מעניינת.

גם היחס בין הצייר לדף נייר איננו היחס שבין יצור תלת מימדי לבין חפץ דו מימדי. אפשר בהחלט לומר שלנייר יש מימד שלישי, רק לא כזה הנראה לעין. הנייר מורכב בסופו של דבר מאטומים ולאטומים יש מבנה תלת מימדי מיקרוסקופי בגודלו. בעצם, לפחות ביקום שלנו, אין באמת אובייקטים דו מימדיים, יש רק סמלים מוסכמים לשאלה איך נראה אובייקט דו מימדי, אבל הכל סמלי וייצוגי.

באותה מידה, אפשר לומר שגם אנחנו לא באמת תלת מימדיים, אלא רב מימדיים. העובדה שביקום שלנו כל שאר המימדים מוסתרים ואנחנו מודעים רק לשלושה, לא הופכת את אשליית הקטנות שלנו לאמיתית. נכון, תמיד יכול להיות שיש אי שם ישויות בעלות תודעה נעלה, יכול להיות שיש איזה שהוא כוח חזק מאיתנו שהתחיל הכול, אבל כל הרעיון של תודעה נעלה יותר או של כוח חזק יותר או של בורא נובע קודם כל מהמושגים האנושיים שלנו, שצריכים להפריד הכל למחלקות ולמדוד הכול במונחים לינאריים (חזק יותר, מהר יותר, גדול יותר, נעלה יותר) כשבעצם הכל חלק מאותו דבר, לכולנו יש את אותו תת מודע קולקטיבי שממנו נובעים כל הרעיונות הנעלים, חלקנו מודעים לזה פחות וחלקנו יותר.

תדמיינו שוב את אותו צייר. אם הוא באמת משקיע את כל כולו בציור, בסערת הנפש האופיינית לאמנים, בשלב מסוים הגיוני שהוא יפסיק להפריד מנטלית ולשים גבולות בינו לבין הציור, יהפוך להיות "אחד עם הציור", כמו אימרת הזן ההיא שהפכה לקלישאה.

אין יותר צייר ואין ציור, כל משיכת מכחול היא המשך של האמן, אין יותר בורא ואין נברא, יש מימדים רבים שנוצרים מתוך אחדות אחת. הכל אלוהים, גם אני ואתה, גם אם יש הפרדה וצמצום, כי גם ההפרדה והצמצום הם אשליה, לא פחות מאלוהים, ממני וממך.

ובהמשך מסוים למאמר על אלוהים ומוסר, אם אתה רוצה לדעת האם לאלוהים אכפת מסבל העולם, תשאל את עצמך האם אכפת לך ותקבל תשובה. תשובה יותר ממצה מזו לא תוכל לקבל.

למי שמחפש טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

1+1=1 

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

המתמטיקה שלנו נחשבת לרוב בתור הדרך היחידה לתאר את העולם ההגיוני, עד כדי כך שכשמצאו איזה מספר שחוזר על עצמו בטבע, קראו לו 'המספר של אלוהים', כי לכאורה העובדה שמצאנו דפוס בטבע אומרת הרבה על מתכנן הטבע המשוער, אלוהים…

אבל זה אומר יותר משהו עלינו, לפי איזה פיזיקאי שהתארח ב"חוצה ישראל".

נניח שהיינו יצורים שעשויים מטיפות ויצור אחד היה מצטרף לשני, מה היה קורה? לפחות על פי תסריט אפשרי אחד, הם לא היו נחשבים לשניים, אלא לטיפה אחת גדולה.

ולכן, אחד ועוד אחד יכולים להיות שווים אחד. ועוד אחד? גם כן אחד. אז תרגילים מתמטיים יכולים להניב תוצאות שונות מהמצופה כשחושבים עליהם מזווית שונה. החיים יכולים להיות בעלי הגיון שונה משחשבנו. יכול להיות שהחשבון של היצורים דמויי הטיפה נכון גם לגבינו, כי יכול להיות שאנחנו חלק מאינסוף אחד, גדול, בלתי משתנה…

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

אלוהים ובחירה חופשית

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

הכל צפוי והרשות נתונה

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

יש בחירה חופשית ורצון חופשי. ככה לפחות אנחנו מנסים לחשוב, עד שאנחנו נתקלים בכתביו של ברוך שפינוזה שעלול לאתגר תפיסה זו.

אם תשאלו איזה ברנש שפגשתי, שדי מתעניין בפיזיקת הקוואנטום, האימרה בה פתחתי הגיג / זיון שכל זה (מחק את המיותר) די נכונה, אבל בשום אופן לא בצורה בה אנחנו חושבים. כמו שיש חלקיקים רגילים, ככה לטענתו גם יש חלקיקים המכילים אינפורמציה. כמו כן יש אינסוף יקומים מקבילים, אבל אתה לא באמת ממציא את העתיד, פשוט יש לך חופש בחירה בניגוד לעבר. אתה בוחר מתוך זיליון אפשרויות שכבר קיימות, את האפשרות שלך, אבל היא בכל מקרה תיבחר בהסתברות כלשהי, כמו גם שאר האפשרויות האחרות. ככה שמה שאני כותב פה כבר נכתב פה אינסוף פעמים, חלקן בשינויים קלים, או בעצם היה כתוב פה מאז ומעולם, כי הזמן הזה, שרץ בכיוון אחד, הוא די אשליה. אז בעצם אנחנו לא עושים ממש משהו מנקודת מבטו של האינסוף הבלתי משתנה, אבל יש לנו את כל אפשרויות הבחירה שבעולם מנקודת מבט אחרת.

אבל כשחושבים על זה, אין לנו בעצם נקודת מבט אחרת מזו שלנו, שבה אנחנו בעלי אפשרות בחירה, אולי בגלגול הבא נהיה תולעת חסרת מודעות או לחילופין האינסוף, בינתיים היקום הזה הוא כל מה שיש

לטורים נוספים מאותו מדור, חפשו בבמה חדשה…

על "מניפסט החלאה"

(מאת: ולארי סולאניס, הוצאת רסלינג, הקדמה בעברית: אביטל רונאל)

כשפתחתי דיון על הספר, חבר טוב שלי שאל בבהלה מסוימת איך יכול להיות שאני מצדד בולארי. מה פתאום, אמרתי לו, אני לא מצדד בה, ההכללות שלה מטומטמות, אבל באותה תקופה באמת רוב הגברים לא חיפשו נשים חזקות ובטוחות בעצמן, גם היום יש לנו דרך ארוכה להגיע למקום של שיוויון.

ולארי סולאניס היא פסיכית אמיתית. היא ירתה באנדי וורהול וניסתה להרוג אותו, נכלאה ופרסמה מניפסט שנאת גברים. אני ממש לא מצדיק אותה, אבל אני יכול להבין אותה, כי אביה התעלל בה מינית וגברים התעלמו ממנה כל חייה, מה שלא מצדיק את הגישה הפמינאצית שהיא נוקטת בה.

"מניפסט החלאה", לראשונה בתרגום לעברית, הוא קריאת תיגר על המערכת וקריאה למיטוט הסדר הקיים ו… חיסול כל הגברים. ולארי העריצה רק הומואים ומלכות דראג וטענה שהגבר הוא אשה לא שלמה, תאונה ביולוגית, שצריך להחליש ולסרס. ההסתה לרצח נמשכת על פני 97 עמודים ויש שם קריאה לדפיקת המערכת, נידוי גברים ורציחתם בחשאי, תוך התעלמות מהסדר, לצד תביעות מובנות יותר כמו ביטול הכסף והמערכת הקפיטליסטית.

הנקודות היחידות שהסכמתי ממש עם ולארי הן בקשר לביטול השלטונות הקיימים ובקשר לעובדה שהגבר, מפותח ככל שיהיה, מאבד את שכלו מול סיכוי קל שבקלים למין. מה לעשות, כאלה אנחנו, לטוב ולרע. חוץ מזה, כל השאר מטונף ומלא ברעיונות פאשיסטיים נאציים. נבהלתי, התעצבנתי ואחרי זה התחלתי לצחוק. חוץ מזה, שורה אחת שם דוקא מגניבה, כי זכור לי שצוטטה בשיר של פוליאנה פראנק:

הזכר אוהב את המוות – הוא מגרה אותו מינית – כבר במילא מת בפנים – הזכר רוצה למות.

אם יש לי משהו להגיד על הספר הזה, זה שהוא בעיקר מלא בזבל אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי זה זבל מרתק. אם יש משהו שבאמת הפריע לי עד עכשיו, זו ההקדמה האוהדת פרי עטה של אביטל רונאל, שהשוותה את ולארי סולאנס לניטשה ופוסט מודרניזם. מצידי, תתרגמו גם את "מיין קאמפף" לעברית, אבל תוותרו על הפלצנות והיחס האוהד לדברי שטנה. אחרי הכל, גם מניפסטים של שנאת גברים הם, כפי שהגדירה אביטל רונאל, "חסרי בושה". אז תודה רבה, אבל לא הפכתי לעד כדי כך פוסט מודרניסט… ואביטל יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה על זה שלדעתה יש סיכוי שואלרי התכוונה לחיסול הגבר כמטאפורה לדמות המאצ'ו הנצחי, לדעתי היא התכוונה לעבור אחד אחד ולירות בנו ולקצוץ לנו את הבולבולים, אבל זו כמובן הפרשנות שלי…

למאמר המלא במגזין במה

אצל היהודים אין מסורת של וידוי על חטאים. נכון, הולכים לרב כדי לשפוך את הלב, אבל כמוסד זה לא קיים- וחבל.

הצורך של האדם, כשהוא בשפל המדרגה, לשפוך את ליבו, הוא צורך שאין לו תמיד מענה בתוך המשפחה. יש הרבה אנשים בודדים, יש הרבה מעשים נואשים שרציתי בגללם להחזיר את הגלגל אחורה, אפילו אם רק כדי לפתוח לעצמי אופציות לפעולות אחרות, או כדי לעשות אותם שוב, רק אחרת.

באחד הלילות האפלים האלו, הלכתי לחפש את נתן מהקיוסק, הנתן השני שאני מכיר.

פרצתי לה למחשב, אמרתי לו וסיפרתי לו את כל הסיפור, רציתי רק מעט תמיכה וחשתי חסר ערך כשהיא דיברה אליי. הוא עמד מולי, מקשיב ומחייך חיוך של הבנה, כשאני שוטח לפניו את המצב הנפשי הקשה שדרדר אותי לשם. הרגשתי קל יותר, איכשהוא, כשהוא הקשיב לי.

אתה תפגע רק בעצמך אם תעשה את זה, הוא אמר לי כשסיפרתי לו פעם על המחשבות האובדניות שלי, אתה מרחם על עצמך יותר מדי, רחמים עצמיים רק מזיקים. הוא צדק, פרידריך ניטשה אמר את זה הרבה לפניו, האדם החזק לא מרחם על עצמו אלא מחייב את החיים ונלחם. בכלל, נתן לא קרא הרבה בחיים, אבל יש לו יכולת ביטוי של פרופסור באוניברסיטה. כשניטשה דיבר על כך שהוא עייף מחוכמתם של האנשים המלומדים ושהוא מחפש אנשים בעלי רוח חופשייה, הוא דיבר עליו ללא ספק. וכשהוא דיבר על "אריות צוחקים", זה בול נתן מהקיוסק. תמיד נראה חזק כמו אריה, על פניו חיוך רחב והוא תמיד רוצה לשמוע ולסייע

איש מצויין

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "סיינפלד ופילוסופיה- (ספר על הכל וכלום)"
(בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פן הוצאה לאור, עורך: וויליאם ארווין)

כשקראתי בספר זה, "סיינפלד ופילוסופיה", אותו אסקור הפעם, כשאפילו שם הסדרה "סיינפלד" מזכיר משהו פילוסופי, הבנתי שהספר כבר עבר את שלב הכתיבה המגמתית, הם פשוט החליטו לחפור עמוק כדי להוכיח טענה ויהי מה. מה שלא אומר שלא השתכנעתי. בערך.

הסדרה "סיינפלד", אם נעזוב לשנייה את הספר, עוסקת באפיזודות שונות ושוליות לרוב בחייו של ג'רי סיינפלד, בן דמותו הטלוויזיוני של אחד מיוצרי הסדרה – ושל שלושת חבריו, ג'ורג' הלוזר הממורמר (שיש הטוענים שהוא הצד האפל של לארי דיוויד, היוצר השני של הסדרה), קריימר השכן המופרע (שמספק לנו רגעי סלפסטיק מופלאים) ואיליין האקסית שלו. בין אפיזודה מופרעת אחת לשנייה, מפזר לנו ג'רי בקטעי קישור מתובנותיו על החיים ועל כללי החברה. הסדרה, גם אם אינה סדרה על כלום, היא בהחלט הדגמה לאיך לא עושים טלוויזיה מסחרית, אלא ערימת סיפורים שהקשר ביניהם איננו הכרחי ואין בהם תובנות מנחמות על החיים או סוף קיטשי וכו'.

הספר, שאותו לקחתי איתי לטיסה, מדגים את הקשר בין רעיונות הסדרה לבין פילוסופיה. באמצעות חבורה מגוונת של כותבים מאסכולות פילוסופיות שונות, שהאחראי הראשי עליהם הוא וויליאם ארווין, מנסה הספר לנתח סיטואציות שונות בסדרה מנקודת ראות פילוסופית.
למשל, קריימר, השכן הילדותי, בהחלט מזכיר את השלב האסתטי, כפי שזה מנוסח בידי סורן קירקגור. או סגנון הדיבור של ג'רי עם איליין או לדוגמה עם ג'ורג' בפרק "ההפך", בהחלט מזכיר את סוקרטס. ההשוואה מופרכת מעט, אבל מסתמכת על טיעונים משכנעים.
חלק אחר של הספר, שמתייחס לרעיונות פילוסופיים מנקודת ראות "סיינפלדית", סובל מאותם יתרונות וחסרונות של החלק הראשון. נקודת הראות של לודוויג ויטגנשטיין על פילוסופיה בהחלט מקבילה לנקודת הראות של ג'רי סיינפלד על טלוויזיה. גם ההתייחסות לשאלת הכלום מצד פרמנידס ופילוסופים יווניים אחרים מעלה טיעונים מרתקים. האם יש קשר בין חוכמת הטאו לרעיון הכלום הסיינפלדי? זה כבר מוגזם, אמנם, אבל הרעיונות מוצגים כל כך ברהיטות ובאופן ציורי שקשה שלא להתלהב.

וזה עיקר קסמו של הספר, שמשתדל לעתים להתחמק מהתייחסות אמינה להשוואה בין הספר לפילוסופיה. הספר מהווה מעין מבוא לפילוסופיה ומשתמש בסדרה כדי להציג חלקים ממנה בצורה פופולרית, אך גם מבוא למי שמעולם לא צפה בסדרה הכמעט קלאסית הזו, ששודרה בעשור האחרון למאה ה-20. וזה העיקר, שיש דרך קלילה להציג נושאים רציניים (אם מישהו יבחר בזה על פני צפייה באם טי וי, הספר השיג את מטרתו), ושהספר מרתק על כל חסרונותיו. ראויה לציון בעיניי הדרך המבדחת שבה הוצגו כותבי הספר בסופו.
מומלץ.

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "הפינה הרדיקלית של אייל"

ובכן, ונעבור לאתר מעולה, אני ממליץ עליו, אני עדיין לא בטוח שאני אנרכיסט, אבל הסלידה שיש בי ממה שחשבתי שהוא אנרכיזם שלטוני, די עברה, כי אנרכיזם זה לחלוטין לא מה שחשבתי.

עד שהצצתי באתרים אנרכיסטיים, חשבתי באמת ובתמים שמדובר בשיטה שהיא חוסר שיטה, שבה יצריו של האדם מושלים ואין שום חוק – ולא כך הוא. מדובר בשיטה מאורגנת להפליא, שבה כל האזרחים משתפים פעולה בקהילתיות הרבה יותר גדולה מאשר בדמוקרטיה הקיימת כיום – ואין ריכוז סמכויות.
כל האתרים שהצצתי בהם, הציגו תיאוריות משכנעות ורהוטות, כולל ה"סלון של מזל", אבל הפינה הרדיקלית של אייל לוקחת את כולם בהליכה.

קודם כל, האתר מעוצב בצבעים עזים, שחור ואדום לרוב – ומושך את העין. העובדה שמדובר באתר מעמיק ורציני בכלל לא סותרת את העובדה שהוא מושך ויזואלית.
חוץ מזה, גם אם אני חושב שאייל הוא פה ושם קיצוני מדי לטעמי, הוא יודע להציג את דעותיו בצורה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה. וגם אם אני עדיין לא בטוח ששוכנעתי לגמרי, הסגנון שהוא כותב יוצא מאוד קומיוניקטיבי ומשעשע, מייצר דיאלוג עם הקהל הממוצע (והשבוי לפי הגדרתו) כשהוא מדגיש משפטי מפתח ומתייחס אליהם.

חוץ מזה הוא סטודנט למדעי המחשב בחיפה ואוהב מיץ אוכמניות ודובדבנים מדולל, אבל את הקטע עם המיץ הוא בטח כתב כי זה נראה לו משעשע. ובצדק. חוץ מזה יש סיבה נוספת, הוא רוצה להראות לנו שהוא יצור אנושי ולא איזה פלקט של דעות קיצוניות, כפי שאנו נוטים, לעתים בטעות, לחשוב על אנרכיסטים. גם מאוד חשוב לו שנדע שהוא חובב מדע בדיוני ופנטזיה, כדי שנחבב אותו סופית (לפחות זו ההשערה שלי) – ואותי הוא שכנע, קשה לי לשנוא אותו למרות הכול…
מומלץ לאנשים בעלי ראש פתוח או לפחות פתוח למחצה.

http://www.earendil.ath.cx/radical
http://www.earendil.ath.cx