Archive for the ‘התפלספות’ Category

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ה

יום רביעי, אפריל 12, 2006

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על בודהיזם ואנרכיזם

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

באיזה אתר שעוסק באנרכיזם, לא אותו אחד שכתבתי עליו, נכתב משהו על הכלכלה הבודהיסטית בהקשרים סוציאליסטיים אנרכיסטיים. אחד מהמגיבים, כדרכם של טוקבקיסטים, התעצבן וכתב שיפסיקו לזבל ולהעמיד פני רוחניים, שהרי בודהיזם ואנרכיזם לא הולכים ביחד.

אם נתייחס למהות הראשונית של הבודהיזם, די ברור לי שהוא טועה. נכון, במנזרים בודהיסטיים יש די הרבה כללים, נגד אכילת בשר ונגד מין, אבל אם נתייחס אך ורק לבסיס של הבודהיזם כשמולו ניצב האנרכיזם האמיתי, משוחרר מדעות קדומות, מהו הבודהיזם אם לא אנרכיזם?

התפיסה האנרכיסטית חותרת לביטול ההיררכיות וטוענת כנגד הסמכות, כל סמכות שהיא מלבד מוסר בין-אישי בסיסי, בטענה שהשלטון צריך לבוא מלמטה, מתוך העם.
והבודהיזם? בתפיסה הבודהיסטית אין "אלוהים" במובן המערבי המקובל ורק היחיד יכול לחפש עבור עצמו את ההארה ואת המשמעות, כל משמעות חיצונית המונחתת על האדם נפסלת כזיוף והאדם צריך לחקור באופן ישיר את האמת, ללא תיווך. ישנה מסורת שלמה בבודהיזם הטוענת כי תלמיד שהצליח להגיע להארה, יגיע למצב בו הוא לא נזקק עוד למורה.

קחו לדוגמא את הביטוי הבודהיסטי, "כשאתה פוגש את בודהא בדרך, הרוג אותו", מה משמעותו? לעודד רצח? לא, הכוונה היא שכשאתה מחפש אמת רוחנית ומובא בפניך רעיון, אל תקבל אותו כי מישהו אמר לך שכך הוא הדבר, זרוק כל רעיון חיצוני לפח וחפש בתוכך את התשובה. וכל הארה שקיבל מישהו אחר, יש סיכוי שאיננה תקפה לגביך. לכן הקטע בסרט "סדנה לעצבים", בו ד"ר באדי ריידל (ג'ק ניקולסון) מתבדח שאדם במשקל 300 קילו לא צריך לתת עצות לאחרים והנזיר מתעצבן ומכה אותו ואת המטופל שלו, מדגים כיצד נזיר בודהיסטי לא נוהג. הערצה עיוורת והיקשרות למודל, ממש אינם חלק מהאופי הבודהיסטי. אם בודהיסט שומע בדיחה טובה, גם על חשבון ה"אלוהים" שלו, התגובה הנכונה היא לצחוק או לפחות לספר בדיחה משלו (ובודהא בעצם מעולם לא טען שהוא אלוהים).

וזה די מועיל, הרעיון לפיו המטרה היא האמת ולא ציות לבודהא, כי בודהא כמודל רוחני היה אידיוט. סידהרתא גוטאמה נטש בגיל 30 את משפחתו ואת המלוכה, חיפש בייסורים קשים וקיבל הארה ומאז נקרא בודהא ("הנאור"). אם נתייחס שוב לאמרות הבודהיזם, אז עד שכל האנושות תיגאל היחיד איננו נגאל, כך שאדם הנוטש את ילדיו וגוזר עליהם חיים לא קלים, הוא אדם בזוי ומזויף, לדעתי לפחות. או בואו נדבר על העובדה, שבמקום לנטוש את המלוכה יכול היה סידהרתא לסייע לבני עמו, באופן מאוד מעשי, עם כל הכסף שעמד לרשותו. תאמינו לי שיש לי הרבה ביקורת על היהדות, אבל לפחות בנקודה הזו, משה רבנו מציע תיקון היכן שבודהא מציע ניתוק. ולפחות משה רבנו לא נטש את משפחתו, עם כל הויכוח שיש לי עם העקרונות שניסה להעביר לנו בהר סיני.

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ד

יום שלישי, אפריל 11, 2006

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים ועקרון ההפרדה והצמצום

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

לפי פיזיקת הקוואנטום, ביקום שלנו וברבים נוספים, האינסוף מראה לנו רק שלושה או ארבעה מימדים שלו (תלוי אם סופרים את מימד הזמן) ושאר המימדים מצטמצמים לתוך נקודה קטנה, בלתי נראית. מה שלא אומר שאנחנו מנותקים באמת מהמימדים הלא פיסיים של הקיום.

אם ניקח ונשווה את היחס בין האינסוף, "הבורא" ביהדות, ליקום שלנו, "הנברא"; ליחס בין צייר לבריסטול ציור תתקבל השוואה לא מדויקת אבל מעניינת.

גם היחס בין הצייר לדף נייר איננו היחס שבין יצור תלת מימדי לבין חפץ דו מימדי. אפשר בהחלט לומר שלנייר יש מימד שלישי, רק לא כזה הנראה לעין. הנייר מורכב בסופו של דבר מאטומים ולאטומים יש מבנה תלת מימדי מיקרוסקופי בגודלו. בעצם, לפחות ביקום שלנו, אין באמת אובייקטים דו מימדיים, יש רק סמלים מוסכמים לשאלה איך נראה אובייקט דו מימדי, אבל הכל סמלי וייצוגי.

באותה מידה, אפשר לומר שגם אנחנו לא באמת תלת מימדיים, אלא רב מימדיים. העובדה שביקום שלנו כל שאר המימדים מוסתרים ואנחנו מודעים רק לשלושה, לא הופכת את אשליית הקטנות שלנו לאמיתית. נכון, תמיד יכול להיות שיש אי שם ישויות בעלות תודעה נעלה, יכול להיות שיש איזה שהוא כוח חזק מאיתנו שהתחיל הכול, אבל כל הרעיון של תודעה נעלה יותר או של כוח חזק יותר או של בורא נובע קודם כל מהמושגים האנושיים שלנו, שצריכים להפריד הכל למחלקות ולמדוד הכול במונחים לינאריים (חזק יותר, מהר יותר, גדול יותר, נעלה יותר) כשבעצם הכל חלק מאותו דבר, לכולנו יש את אותו תת מודע קולקטיבי שממנו נובעים כל הרעיונות הנעלים, חלקנו מודעים לזה פחות וחלקנו יותר.

תדמיינו שוב את אותו צייר. אם הוא באמת משקיע את כל כולו בציור, בסערת הנפש האופיינית לאמנים, בשלב מסוים הגיוני שהוא יפסיק להפריד מנטלית ולשים גבולות בינו לבין הציור, יהפוך להיות "אחד עם הציור", כמו אימרת הזן ההיא שהפכה לקלישאה.

אין יותר צייר ואין ציור, כל משיכת מכחול היא המשך של האמן, אין יותר בורא ואין נברא, יש מימדים רבים שנוצרים מתוך אחדות אחת. הכל אלוהים, גם אני ואתה, גם אם יש הפרדה וצמצום, כי גם ההפרדה והצמצום הם אשליה, לא פחות מאלוהים, ממני וממך.

ובהמשך מסוים למאמר על אלוהים ומוסר, אם אתה רוצה לדעת האם לאלוהים אכפת מסבל העולם, תשאל את עצמך האם אכפת לך ותקבל תשובה. תשובה יותר ממצה מזו לא תוכל לקבל.

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ג

יום שני, אפריל 10, 2006

למי שמחפש טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים ומוסר

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

כמו שמבחינת האינסוף הנצחי, שאנשים מסוימים מעדיפים לקרוא לו אלוהים, אין עבר ועתיד, כך שלא תיתכן בריאה כי הכל קיים לנצח והזמן הוא אשליה, כך גם בעיניו של אלוהים אין טוב ורע, לא אכפת לו אם נרצח למשל.

אם הכל קיים לנצח וכל דבר הוא פן של אלוהים, איך פן של אלוהים יכול להיות באמת רע במישור הקוסמי? או לחילופין, אם הכל נצחי איך יכול להיות שדבר נצחי הוא רע? ודבר נצחי הוא גם לא טוב, לצורך העניין, הוא פשוט קיים.

וזה לא שאני לא מאמין במוסר, שלא תבינו לא נכון, אני פשוט אומר שאלוהים מתבטא בכל פן של הקיום בצורה שונה, לעתים בצורה שונה לחלוטין מערכים אנושיים. תראו את הדגים למשל, שלפי הבנתי אוכלים לעתים את צאצאיהם. האם מישהו טוען ברצינות שהדגים מבטאים בכך רוע כפי שאנחנו מבינים אותו, שהדגים חוטאים כלפי מישהו?

בוודאי שלא, האינסוף מבטא רעיונות שונים בכל פן שבו הוא מתבטא, על כל פן של האינסוף שמכיל אכפתיות כלפי מישהו או משהו קיים פן אחר, אולי ביקום מקביל, שמבטא בדיוק את ההפך. בפן האנושי, כידוע, האינסוף מתבטא דרכנו, יצורים שמכילים רגשי אשמה על פגיעה בזולת, לפחות אצל רובנו, לפחות בנסיבות נורמליות.

כך שאם נתייחס לפן האנושי של האינסוף, כן, אפשר לומר שלאלוהות כפי שהיא מבוטאת דרכנו אכפת משאלות מוסריות, אכפת משאלת הרוע והרצח בעולמנו. אבל בפן רחב יותר, אם אלוהים הוא כל מה שקורה, כל מה שיש במישור הנצחי, איך יכול להיות שתהיה לו דעה כנגד או בעד משהו, כשאין שום דבר מלבדו (או מלבדה, אם תרצו)? או כפי שאמר לי מישהו שלמד קבלה, "זה לא שלאלוהים אכפת אם תרצח, זה פשוט מזיק להתפתחות הרוחנית של בני האדם. מעולם לא הייתי או פגשתי יצור שצומח רוחנית מרצח, אבל אין סיבה השוללת את קיומו התיאורטי של יצור כזה."

מה זה אומר? לא כל כך הרבה, כי בתור יצורים אנושיים אנחנו מוכרחים שיהיה אכפת לנו ממשהו, אנחנו חייבים לבחור מתוך אינסוף הדעות הקיימות נקודת השקפה על העולם, אחרת איך נוכל לחייב את החיים?

אז עבורנו, בהחלט, יש טוב ורע. אבל מצד שני, להוציא כמובן את המאפיינים המוסריים הבסיסיים של האנושות, אולי כדאי שלפעמים נרחיב קצת את הספקטרום המוסרי שלנו וננסה להיות, רק לפעמים, פחות שיפוטיים (לא כלפי רוצחים חלילה, אני מדבר רק על אנשים שחושבים שונה מאיתנו).

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ב

יום שלישי, אפריל 4, 2006

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

1+1=1 

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

המתמטיקה שלנו נחשבת לרוב בתור הדרך היחידה לתאר את העולם ההגיוני, עד כדי כך שכשמצאו איזה מספר שחוזר על עצמו בטבע, קראו לו 'המספר של אלוהים', כי לכאורה העובדה שמצאנו דפוס בטבע אומרת הרבה על מתכנן הטבע המשוער, אלוהים…

אבל זה אומר יותר משהו עלינו, לפי איזה פיזיקאי שהתארח ב"חוצה ישראל".

נניח שהיינו יצורים שעשויים מטיפות ויצור אחד היה מצטרף לשני, מה היה קורה? לפחות על פי תסריט אפשרי אחד, הם לא היו נחשבים לשניים, אלא לטיפה אחת גדולה.

ולכן, אחד ועוד אחד יכולים להיות שווים אחד. ועוד אחד? גם כן אחד. אז תרגילים מתמטיים יכולים להניב תוצאות שונות מהמצופה כשחושבים עליהם מזווית שונה. החיים יכולים להיות בעלי הגיון שונה משחשבנו. יכול להיות שהחשבון של היצורים דמויי הטיפה נכון גם לגבינו, כי יכול להיות שאנחנו חלק מאינסוף אחד, גדול, בלתי משתנה…

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”א

יום חמישי, מרץ 30, 2006

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

אלוהים ובחירה חופשית

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

ל… "אלוהים", אם נקרא לאינסוף ככה, אין בחירה חופשית, פשוט מכיוון שהוא בוחר בכל האפשרויות בו זמנית, מה שבעצם אומר שהוא לא בוחר בשום דבר (לבחור בהכל בו זמנית ולא לבחור בכלל זה אותו דבר, לפחות מנקודת מבט אנושית). רק במקומות בהם הוא מתפצל לנקודות מבט אנושיות (כי כל נקודות המבט הן נקודות המבט שלו) נדמה כאילו יש בחירה חופשית.

הוא גם נמצא בכל מקום, כי הוא כל מקום, אז הוא בעצם לא נמצא בשום מקום, כי אי אפשר להגדיר אותו בשום צורה, כי כדי להגדיר משהו צריך להגדיר אותו ביחס למשהו אחר – ואין משהו אחר חוץ מזה… אין איזה שהוא אל טרנצדנטי, חיצוני, נפרד ממך וממני, נפרד מהעולם, ש "עשה" את העולם. גם אם היש המושלם מיוחד בהיותו רב מימדי, מה שאומר שהיקום המוגבל שלנו הוא עבורו לא יותר מדף נייר עבורנו, עדיין האינסוף מתגלה פה בתור היקום שלנו, אין לנו פן אחר של האינסוף, בדיוק כמו שהיקום שלנו מתגלה כרגע בכל מיני צורות, בין השאר בתור בני אדם, בין השאר בתור כותב הגיג זה, בין השאר בתור טרוי, מה שאומר שאין באמת אינסוף שהוא חיצוני באופן מהותי לנו, כדי להכיר את "אלוהים" מספיק להכיר את עצמך, מכיוון שאפילו ש"הוא" מתגלה בצורה שונה בכל התגלות, לעולם לא ניתן להכיר את כל פניו, להכיר את עצמך יספיק.

מכאן שבעצם קיומו האפשרי אלוהים לא יכול להיות קיים, כי האינסוף הוא בעצם כלום בעצם הגדרתו כאינסוף, כי אין משהו שניתן להציב מולך או חיצונית לך, אין כלום חוץ ממך במבט פילוסופי מסוים…

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ’

יום רביעי, מרץ 29, 2006

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

הכל צפוי והרשות נתונה

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

יש בחירה חופשית ורצון חופשי. ככה לפחות אנחנו מנסים לחשוב, עד שאנחנו נתקלים בכתביו של ברוך שפינוזה שעלול לאתגר תפיסה זו.

אם תשאלו איזה ברנש שפגשתי, שדי מתעניין בפיזיקת הקוואנטום, האימרה בה פתחתי הגיג / זיון שכל זה (מחק את המיותר) די נכונה, אבל בשום אופן לא בצורה בה אנחנו חושבים. כמו שיש חלקיקים רגילים, ככה לטענתו גם יש חלקיקים המכילים אינפורמציה. כמו כן יש אינסוף יקומים מקבילים, אבל אתה לא באמת ממציא את העתיד, פשוט יש לך חופש בחירה בניגוד לעבר. אתה בוחר מתוך זיליון אפשרויות שכבר קיימות, את האפשרות שלך, אבל היא בכל מקרה תיבחר בהסתברות כלשהי, כמו גם שאר האפשרויות האחרות. ככה שמה שאני כותב פה כבר נכתב פה אינסוף פעמים, חלקן בשינויים קלים, או בעצם היה כתוב פה מאז ומעולם, כי הזמן הזה, שרץ בכיוון אחד, הוא די אשליה. אז בעצם אנחנו לא עושים ממש משהו מנקודת מבטו של האינסוף הבלתי משתנה, אבל יש לנו את כל אפשרויות הבחירה שבעולם מנקודת מבט אחרת.

אבל כשחושבים על זה, אין לנו בעצם נקודת מבט אחרת מזו שלנו, שבה אנחנו בעלי אפשרות בחירה, אולי בגלגול הבא נהיה תולעת חסרת מודעות או לחילופין האינסוף, בינתיים היקום הזה הוא כל מה שיש

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר ל”ט

יום רביעי, מרץ 29, 2006

לטורים נוספים מאותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "מניפסט החלאה"

(מאת: ולארי סולאניס, הוצאת רסלינג, הקדמה בעברית: אביטל רונאל)

כשפתחתי דיון על הספר, חבר טוב שלי שאל בבהלה מסוימת איך יכול להיות שאני מצדד בולארי. מה פתאום, אמרתי לו, אני לא מצדד בה, ההכללות שלה מטומטמות, אבל באותה תקופה באמת רוב הגברים לא חיפשו נשים חזקות ובטוחות בעצמן, גם היום יש לנו דרך ארוכה להגיע למקום של שיוויון.

ולארי סולאניס היא פסיכית אמיתית. היא ירתה באנדי וורהול וניסתה להרוג אותו, נכלאה ופרסמה מניפסט שנאת גברים. אני ממש לא מצדיק אותה, אבל אני יכול להבין אותה, כי אביה התעלל בה מינית וגברים התעלמו ממנה כל חייה, מה שלא מצדיק את הגישה הפמינאצית שהיא נוקטת בה.

"מניפסט החלאה", לראשונה בתרגום לעברית, הוא קריאת תיגר על המערכת וקריאה למיטוט הסדר הקיים ו… חיסול כל הגברים. ולארי העריצה רק הומואים ומלכות דראג וטענה שהגבר הוא אשה לא שלמה, תאונה ביולוגית, שצריך להחליש ולסרס. ההסתה לרצח נמשכת על פני 97 עמודים ויש שם קריאה לדפיקת המערכת, נידוי גברים ורציחתם בחשאי, תוך התעלמות מהסדר, לצד תביעות מובנות יותר כמו ביטול הכסף והמערכת הקפיטליסטית.

הנקודות היחידות שהסכמתי ממש עם ולארי הן בקשר לביטול השלטונות הקיימים ובקשר לעובדה שהגבר, מפותח ככל שיהיה, מאבד את שכלו מול סיכוי קל שבקלים למין. מה לעשות, כאלה אנחנו, לטוב ולרע. חוץ מזה, כל השאר מטונף ומלא ברעיונות פאשיסטיים נאציים. נבהלתי, התעצבנתי ואחרי זה התחלתי לצחוק. חוץ מזה, שורה אחת שם דוקא מגניבה, כי זכור לי שצוטטה בשיר של פוליאנה פראנק:

הזכר אוהב את המוות – הוא מגרה אותו מינית – כבר במילא מת בפנים – הזכר רוצה למות.

אם יש לי משהו להגיד על הספר הזה, זה שהוא בעיקר מלא בזבל אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי זה זבל מרתק. אם יש משהו שבאמת הפריע לי עד עכשיו, זו ההקדמה האוהדת פרי עטה של אביטל רונאל, שהשוותה את ולארי סולאנס לניטשה ופוסט מודרניזם. מצידי, תתרגמו גם את "מיין קאמפף" לעברית, אבל תוותרו על הפלצנות והיחס האוהד לדברי שטנה. אחרי הכל, גם מניפסטים של שנאת גברים הם, כפי שהגדירה אביטל רונאל, "חסרי בושה". אז תודה רבה, אבל לא הפכתי לעד כדי כך פוסט מודרניסט… ואביטל יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה על זה שלדעתה יש סיכוי שואלרי התכוונה לחיסול הגבר כמטאפורה לדמות המאצ'ו הנצחי, לדעתי היא התכוונה לעבור אחד אחד ולירות בנו ולקצוץ לנו את הבולבולים, אבל זו כמובן הפרשנות שלי…

למאמר המלא במגזין במה

נתן מהקיוסק, כומר הוידוי שלי

יום ראשון, מרץ 26, 2006

אצל היהודים אין מסורת של וידוי על חטאים. נכון, הולכים לרב כדי לשפוך את הלב, אבל כמוסד זה לא קיים- וחבל.

הצורך של האדם, כשהוא בשפל המדרגה, לשפוך את ליבו, הוא צורך שאין לו תמיד מענה בתוך המשפחה. יש הרבה אנשים בודדים, יש הרבה מעשים נואשים שרציתי בגללם להחזיר את הגלגל אחורה, אפילו אם רק כדי לפתוח לעצמי אופציות לפעולות אחרות, או כדי לעשות אותם שוב, רק אחרת.

באחד הלילות האפלים האלו, הלכתי לחפש את נתן מהקיוסק, הנתן השני שאני מכיר.

פרצתי לה למחשב, אמרתי לו וסיפרתי לו את כל הסיפור, רציתי רק מעט תמיכה וחשתי חסר ערך כשהיא דיברה אליי. הוא עמד מולי, מקשיב ומחייך חיוך של הבנה, כשאני שוטח לפניו את המצב הנפשי הקשה שדרדר אותי לשם. הרגשתי קל יותר, איכשהוא, כשהוא הקשיב לי.

אתה תפגע רק בעצמך אם תעשה את זה, הוא אמר לי כשסיפרתי לו פעם על המחשבות האובדניות שלי, אתה מרחם על עצמך יותר מדי, רחמים עצמיים רק מזיקים. הוא צדק, פרידריך ניטשה אמר את זה הרבה לפניו, האדם החזק לא מרחם על עצמו אלא מחייב את החיים ונלחם. בכלל, נתן לא קרא הרבה בחיים, אבל יש לו יכולת ביטוי של פרופסור באוניברסיטה. כשניטשה דיבר על כך שהוא עייף מחוכמתם של האנשים המלומדים ושהוא מחפש אנשים בעלי רוח חופשייה, הוא דיבר עליו ללא ספק. וכשהוא דיבר על "אריות צוחקים", זה בול נתן מהקיוסק. תמיד נראה חזק כמו אריה, על פניו חיוך רחב והוא תמיד רוצה לשמוע ולסייע

איש מצויין

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר ל”ח

יום חמישי, מרץ 23, 2006

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "סיינפלד ופילוסופיה- (ספר על הכל וכלום)"
(בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פן הוצאה לאור, עורך: וויליאם ארווין)

כשקראתי בספר זה, "סיינפלד ופילוסופיה", אותו אסקור הפעם, כשאפילו שם הסדרה "סיינפלד" מזכיר משהו פילוסופי, הבנתי שהספר כבר עבר את שלב הכתיבה המגמתית, הם פשוט החליטו לחפור עמוק כדי להוכיח טענה ויהי מה. מה שלא אומר שלא השתכנעתי. בערך.

הסדרה "סיינפלד", אם נעזוב לשנייה את הספר, עוסקת באפיזודות שונות ושוליות לרוב בחייו של ג'רי סיינפלד, בן דמותו הטלוויזיוני של אחד מיוצרי הסדרה – ושל שלושת חבריו, ג'ורג' הלוזר הממורמר (שיש הטוענים שהוא הצד האפל של לארי דיוויד, היוצר השני של הסדרה), קריימר השכן המופרע (שמספק לנו רגעי סלפסטיק מופלאים) ואיליין האקסית שלו. בין אפיזודה מופרעת אחת לשנייה, מפזר לנו ג'רי בקטעי קישור מתובנותיו על החיים ועל כללי החברה. הסדרה, גם אם אינה סדרה על כלום, היא בהחלט הדגמה לאיך לא עושים טלוויזיה מסחרית, אלא ערימת סיפורים שהקשר ביניהם איננו הכרחי ואין בהם תובנות מנחמות על החיים או סוף קיטשי וכו'.

הספר, שאותו לקחתי איתי לטיסה, מדגים את הקשר בין רעיונות הסדרה לבין פילוסופיה. באמצעות חבורה מגוונת של כותבים מאסכולות פילוסופיות שונות, שהאחראי הראשי עליהם הוא וויליאם ארווין, מנסה הספר לנתח סיטואציות שונות בסדרה מנקודת ראות פילוסופית.
למשל, קריימר, השכן הילדותי, בהחלט מזכיר את השלב האסתטי, כפי שזה מנוסח בידי סורן קירקגור. או סגנון הדיבור של ג'רי עם איליין או לדוגמה עם ג'ורג' בפרק "ההפך", בהחלט מזכיר את סוקרטס. ההשוואה מופרכת מעט, אבל מסתמכת על טיעונים משכנעים.
חלק אחר של הספר, שמתייחס לרעיונות פילוסופיים מנקודת ראות "סיינפלדית", סובל מאותם יתרונות וחסרונות של החלק הראשון. נקודת הראות של לודוויג ויטגנשטיין על פילוסופיה בהחלט מקבילה לנקודת הראות של ג'רי סיינפלד על טלוויזיה. גם ההתייחסות לשאלת הכלום מצד פרמנידס ופילוסופים יווניים אחרים מעלה טיעונים מרתקים. האם יש קשר בין חוכמת הטאו לרעיון הכלום הסיינפלדי? זה כבר מוגזם, אמנם, אבל הרעיונות מוצגים כל כך ברהיטות ובאופן ציורי שקשה שלא להתלהב.

וזה עיקר קסמו של הספר, שמשתדל לעתים להתחמק מהתייחסות אמינה להשוואה בין הספר לפילוסופיה. הספר מהווה מעין מבוא לפילוסופיה ומשתמש בסדרה כדי להציג חלקים ממנה בצורה פופולרית, אך גם מבוא למי שמעולם לא צפה בסדרה הכמעט קלאסית הזו, ששודרה בעשור האחרון למאה ה-20. וזה העיקר, שיש דרך קלילה להציג נושאים רציניים (אם מישהו יבחר בזה על פני צפייה באם טי וי, הספר השיג את מטרתו), ושהספר מרתק על כל חסרונותיו. ראויה לציון בעיניי הדרך המבדחת שבה הוצגו כותבי הספר בסופו.
מומלץ.

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר ל”ה

יום רביעי, מרץ 22, 2006

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "הפינה הרדיקלית של אייל"

ובכן, ונעבור לאתר מעולה, אני ממליץ עליו, אני עדיין לא בטוח שאני אנרכיסט, אבל הסלידה שיש בי ממה שחשבתי שהוא אנרכיזם שלטוני, די עברה, כי אנרכיזם זה לחלוטין לא מה שחשבתי.

עד שהצצתי באתרים אנרכיסטיים, חשבתי באמת ובתמים שמדובר בשיטה שהיא חוסר שיטה, שבה יצריו של האדם מושלים ואין שום חוק – ולא כך הוא. מדובר בשיטה מאורגנת להפליא, שבה כל האזרחים משתפים פעולה בקהילתיות הרבה יותר גדולה מאשר בדמוקרטיה הקיימת כיום – ואין ריכוז סמכויות.
כל האתרים שהצצתי בהם, הציגו תיאוריות משכנעות ורהוטות, כולל ה"סלון של מזל", אבל הפינה הרדיקלית של אייל לוקחת את כולם בהליכה.

קודם כל, האתר מעוצב בצבעים עזים, שחור ואדום לרוב – ומושך את העין. העובדה שמדובר באתר מעמיק ורציני בכלל לא סותרת את העובדה שהוא מושך ויזואלית.
חוץ מזה, גם אם אני חושב שאייל הוא פה ושם קיצוני מדי לטעמי, הוא יודע להציג את דעותיו בצורה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה. וגם אם אני עדיין לא בטוח ששוכנעתי לגמרי, הסגנון שהוא כותב יוצא מאוד קומיוניקטיבי ומשעשע, מייצר דיאלוג עם הקהל הממוצע (והשבוי לפי הגדרתו) כשהוא מדגיש משפטי מפתח ומתייחס אליהם.

חוץ מזה הוא סטודנט למדעי המחשב בחיפה ואוהב מיץ אוכמניות ודובדבנים מדולל, אבל את הקטע עם המיץ הוא בטח כתב כי זה נראה לו משעשע. ובצדק. חוץ מזה יש סיבה נוספת, הוא רוצה להראות לנו שהוא יצור אנושי ולא איזה פלקט של דעות קיצוניות, כפי שאנו נוטים, לעתים בטעות, לחשוב על אנרכיסטים. גם מאוד חשוב לו שנדע שהוא חובב מדע בדיוני ופנטזיה, כדי שנחבב אותו סופית (לפחות זו ההשערה שלי) – ואותי הוא שכנע, קשה לי לשנוא אותו למרות הכול…
מומלץ לאנשים בעלי ראש פתוח או לפחות פתוח למחצה.

http://www.earendil.ath.cx/radical
http://www.earendil.ath.cx


This is a blog At.CorKy.Net