Archive for the ‘ראשי’ Category

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר ח’

יום שלישי, פברואר 14, 2006

למי שרוצה את שאר הטורים, הם נמצאים בבמה חדשה

על "הפיצוציה"

שודרה בערוץ 8, מנחה ויוצר הסדרה: י.א. קרסוצקי,

"יבלית" הפקות

באחד מפרקי הסדרה, נכנס דובל'ה, ככה קוראים לברנש לבוש השחורים ועבה הגוף, לפיצוציה במצב רוח קרבי. גם בדרך כלל יש לו קסם אישי של רוטווילר, אבל הפעם המצב קשה. כשהמוכר שואל אותו מה שלומו, הוא שואל אותו בקול עייף אם לא נמאס לו להיות צבוע. בהמשך הוא נוהם כחיה, או שמא חכם זן ולבסוף הוא צועק שנמאס לו מהכל, כי העולם הזה הוא חרא, כל האנשים צבועים וגם המוכר חרא ואם הוא רוצה לדעת מאיפה מגיע כל החרא בנשמה שלו, הנה בור החרא וכל עוד הוא קיים – יש חרא!!! (בשלב הזה הוא מראה למצלמה המסכנה את בור החרא, שמכוסה בסמיילי אומלל)

על מה מדברת הסדרה הדוקומנטרית ההזויה הזו, ששודרה בערוץ 8? השאלה היותר נכונה היא, על מה לא? על מין ועל סמים ועל אלטלנה ועל מטאפיזיקה ועל אלוהים ועל אי קיומו (או שמא קיומו הסובייקטיבי בלבד) ועל משמעות הקיום בעולם שאלוהים נעדר ממנו. בבסיסו של דבר, מדובר בשני קולנוענים, אחד מהם מוכר בפיצוצייה, שהחליטו לתעד את המתרחש בה בשעות הקטנות של הלילה, כשכל הבודדים והמשועממים וההזויים מגיעים לשם. אחד מהם הגדיר בראיון את הסדרה בתור טוק שואו, רק פחות מזויף, מעגל אמיתי של שיחה שיכול ללמד את דנשילון דבר או שניים… למוכר, יניב, יש חיוך ציני וצורת התבטאות צינית, לצד חמלה כנה. כשצפיתי שוב בפרק עם החרא הבנתי למה דובל'ה התעצבן, כי יניב די מעצבן כשהוא מדבר בשלווה מחויכת, אבל בכסות תמימה מגרה את מי שמולו להגיב מהבטן. אחד ממשתתפי הסדרה, גבריאל, חרדי לשעבר ונרקומן משוקם וחילוני בהווה, אומר בקול סהרורי אך משכנע, שכולנו משוגעים, כולנו עמדנו פעם על סף שיגעון ומי שלא – הוא אדם קטן מאוד, שלא חלם אף פעם ולא הרגיש ולא האמין. מדובר בסדרה שחופרת ומעמיקה מעבר למקומות הרגילים וה"תפורים" של המציאות, שבה כולם כביכול משתתפים באותו משחק. אבל הסדרה גם לא בורחת מהזוטות הקטנות שמרכיבות גם הן את המציאות, כמו מגבית שנערכה כדי לקנות לכרמל מצלמה חדשה, מעשה של חמלה שאני מאמין בכנותו, מעשה שמראה על אי התעלמות מאדם הזוי ומבולבל שחי עם זוגתו הדומה לו והוזה שהוא כוכב.

וגם משיחה היסטורית הסדרה לא בורחת, באחד מפרקי הסדרה כולם משוחחים באריכות על אלטלנה, פרק שהוגדר ע"י מבקר בתור "שיחה על היסטוריה עם פיצוחים בצד", כאילו שהיסטוריה ללא יומרות מיותרות זה רע…

אז למי שרוצה קצת לחפור בייאוש ובקיום ואולי במה שמעבר להם, אני ממליץ על הסדרה הזו לכשתשודר שנית…

למה אני שונא את אתר רשימות- ריכוז הטענות למי שלא הבין

יום שלישי, פברואר 14, 2006

נכון, מדובר באתר איכותי, שמארח בו אנשי רוח מעולים והגיגים מרתקים- ובכל זאת:

* כי הם מסננים אנשים לא על סמך הכתיבה שלהם

*כי הם שלחו לי מכתב דחייה

*כי אורי ברוכין המגעיל, ששלח לי את מכתב הדחייה, לא דחה אותי על סמך הכתיבה שלי, אלא רק כי אין לי ניסיון

*כי הוא אפילו לא התייחס לשאלת התוכן שאני מציע

*כי האתר נודף ריח קשה של אליטיזם מהזן המאובן והלא רלוונטי, בניגוד לאליטיזם אינטלקטואלי

*כי הם לא קיבלו אותי הזונות

 

מה עושים כנגד האתר:

 

*נכנסים לכל אתר שמתארח ברשימות ומטקבקים תגובות נזעמות על האליטיזם

*מחפשים את האימייל של אורי ברוכין ומטרידים אותו

*עולים לכל תוכנית רדיו אפשרית ומשמיצים את האתר

 

שלכם בתקווה לנפילת רשימות,

איליה כהן

http://www.notes.co.il

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר ב’

יום שני, פברואר 13, 2006

למי שרוצה, שאר הטורים נמצאים בבמה חדשה.

על "ערכו של אדם",מאת ד.רוטון, הוצאת קרן אחווה משיחית

שיהיה ברור כבר מההתחלה- אני לא מזדהה תאולוגית עם הרעיונות, שרובם רדודים בעיניי, של קהילת היהודים המשיחיים (הם מאמינים בתנ"ך ובישוע הנוצרי), כפי שהם מוצגים בספרון שמצאתי בתיבת הדואר לפני חודשים… מיסיונרים וכל מיני טיפוסים שטחיים, שמנסים להסביר לי שהבעיות שלי בחיים נובעות בראש ובראשונה מיחסיי עם האלוהים, אינם מהווים השראה רוחנית עבורי, גם כאשר אלה מיסיונרים יהודים.

אבל להגיד מילה טובה על הצורה האינטיליגנטית שבה הספרון פונה לקורא החילוני- צריך בכל מקרה…

אז מצאתי את הספרון הזה, כפי שכבר כתבתי, בתבת הדואר ומאז רק רציתי לכתוב עליו…
קהילת היהודים המשיחיים, שסניפיה רבים וחלקם בארץ, רואים עצמם כיהודים וחלק מהטקסים והחגים שלהם מועתקים מהיהדות, אך אינם מאמינים ממש בתורה שבעל פה אלא בברית החדשה.
בספרון "ערכו של אדם", פונה ד.רוטון לקורא החילוני ומציע לו, כאילו בתמימות, מסע לחפוש המשמעות בעולמנו. בפרק המקדים מתוארת סצנה דמיונית, בה נערכת מכירה פומבית ונמכר בן אדם תמורת שוויו לפי מרכיביו הכימיים, פחות מחמישה שקלים…

כבר נלכדה סקרנותי, כאדם פוסט מודרני העוסק בשאלות של זהות ומשמעות וכך הספרון משיג השג חשוב במכירת העמדה התאולוגית שלו. מתוארת בהמשך עמדת המדע לגבי סוד התודעה האנושית, כלומר שהכל כימיקלים. אין "אני אוהב", גם אין "אני שונא", לפחות לא במובן המקובל, אלא יש תהליכים כימיים מסוימים הקשורים בי או בך.

בסוף הפרק שואל המחבר האם אנו מסכימים לכך ובכך גרם לנו, אם נשווה לאנשי מכירות רגילים, להכניס אותו לדירתנו ולהמשיך לפרק הבא.

בפרקים הבאים סוקר הספרון את תולדות האמנות המודרנית, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית והספרות.

אנו מכירים באותם פרקים (מי שעוד לא מכיר) את אנדי וורהול, שצילם פעם אדם ישן, כדי להביע עד כמה החיים חסרי משמעות בעיניו. אנו נבוכים יחד עם אלבר קאמי, שמרסו, גבור ספרו, בא לידי מסקנה שהחיים הם חסרי תועלת כאשר קרב מועד הוצאתו להורג. סמואל בקט, מחזאי אבסורד נודע, מוזכר שם כמו גם מחזהו, "מחכים לגודו", שבו מספר דמויות אומללות מחכות למי שלעולם לא יגיע. מוזכרים גם אלדוס האקסלי, טימותי לירי, הקומוניזם, ניטשה וגם סארטר עליו כתבתי בעבר…

אני אדלג על הסוף, כי הספרון הרי לא בא להעלות דיון נוקב ומורכב. בסופו מובעת דרישה דתית מוכרת (שנתנצר, או משהו כזה. בכל אופן המקבילה של היהודים המשיחיים, מסר די נבוב ורקוב).
אבל רוחב האופקים של המחבר, בעודו מנסה למכור לנו את אותו דבר משעמם, הוא דבר ראוי להערצה. בחיים שלי לא מצאתי כזו פתיחות לרעיונות שונים בעלוני ההחזרה בתשובה המקומיים, זה היה מרענן ממש. גם כאשר מחזירים בתשובה מצטטים רעיון לא דתי, הם אינם מנהלים אפילו ויכוח ראוי עם רעיון מנוגד, לכל היותר יביאו ציטוט מפי אלברט אינשטיין, כדי להוכיח ש"יש בורא לעולם" (כמובן שזהו סילוף של הדברים, זה רק מראה כמה הם מנותקים וחושבים שכולם מחזיקים בדעתם).

אבל כאן??? מובאים ציטוטים מפי מיטב הכופרים והוגי הדעות הלא נוצריים, אומץ אינטלקטואלי של ממש…

לכבוד 200 יצירות בדפיוצר – החל שלב האנימציה

יום שני, פברואר 13, 2006

זה כבר זמן רב שאני יוצר בבמה חדשה.

בהתחלה היה ספר השירים, "סיוט הולך ומתמשך", בהוצאת סער, אחר כך הכל עבר לאינטרנט, בהמשך הועברו ציורים וקריקטורות שלי לאינטרנט, קבצי הקול הגיעו במהרה ועכשיו, שאני מתקרב ל200 יצירות בדפיוצר, כדאי שאגלה לכם שאני גם שולח ידי באנימציה. מה יותר מעצים ומעניק תחושת כוח מאנימציה? ציור מצטרף למילים ולצליל, יוצרים יחדיו עולם קסום שאני בניתי. אני אלוהים. לא פחות

במשך שנה שלמה צברתי סרטוני אנימציה במאגר של במה חדשה- ועכשיו, הגיעה העת לחשוף בפניכם את הסרטונים הראשונים שיצרתי, תחת השם הכולל "פלאשיליה מס' 0."

ביסודו של דבר, בגלל שהייתי רק בתחילת הדרך ויצרתי רק דרך תוכנת הפריהנד, מדובר בסרטונים פשוטים של לוגואים זזים. מה שכן, צריך לרפרש הרבה כדי שהכל יעלה.

תהנו.

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר א’

יום שישי, פברואר 10, 2006

אגב, האם עזרתם לי היום להפיל את אתר רשימות? האתר המצחין שמסנן את כל מי שנחשב אנונימי, מבלי להתייחס לכישרונותיו?

ונעבור לעניין, טור התרבות המלא נמצא בבמה חדשה– הנה קטע ממנו

על "בדלתיים סגורות", על סארטר

להגותו של סארטר נחשפתי דרך גיבסון, מנהל אמנותי של הבלקוני ובמאי הצגה שתורגמה והותאמה לעברית לפי מחזה זה. שמעתי על האיש והגותו עוד קודם, אך מעולם לא התעמקתי בה, גיבסון עורר בי את הסקרנות. יש בו משהו כזה באופי, לגיבסון.

סארטר היה פילוסוף צרפתי, ממנסחי האקזיסטנציאליזם האתאיסטי. כמו כן, כתב מספר ספרים ומחזות. הספר הכי זכור לי הוא "על היש והאין". הוא היה בן זוגה של הפילוסופית הפמיניסטית סימון בובארי, במעין יחסים פתוחים, בהם נהלו שניהם רומנים גלויים מהצד, אצלה היה אלבר קאמי, בין השאר.

במחזה זה בוחן סארטר את יחסנו לחברה ויחס החברה אלינו, נושא החוזר בהגותו מספר פעמים. דרך זה, הוא בוחן את יחסנו לתודעה שלנו ולפשעים שאנו מבצעים דרכה, כשאיננו לוקחים אחריות על הבחירות שלנו… הגהנום הוא הזולת, אמר סארטר, שהרי החברה היא החונקת ומדכאת האותנטיות שבאדם, החברה היא השופטת וזוקפת אצבע מאשימה על כל חריגה, אמיתית או מדומה, ממה שמוסרי בעינייה. אבל, אומר סארטר, בעצם האחר הוא תרוץ, שהרי לכל אדם יש אחריות על הסבל שנגרם לו או לסביבתו. אז הגהנום הוא אני, מסתבר.

קניתי בחנות ספרים, די מזמן יש לציין, את התרגום. היה מעניין.
גארסין, אינז ואסטל, כך קוראים לדמויות, מוכנסים לחדר מסתורי ללא מראות וננעלים שם. לקורא אין מושג איך הגיעו לשם בהתחלה, גם אין לו מושג מהו החדר. בהמשך מתגלים הפשעים, האמיתיים והסמויים, של כולם, בצורה החושפת את האדם במערומיו הנפשיים. גארסין, למשל, התעלל באשתו, אך הספור מורכב יותר…

כדאי לכם לקרוא את המחזה, יחסית הוא קצר ותמציתי, אחרי שקוראים מספר עמודים בסבלנות מתמכרים, לעומת זאת אני לא ממליץ לקורא הבלתי מיומן על הספר "הבחילה" של סארטר, ספר מייגע שעדיין לא סיימתי.

מקווה שתהנו…

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – הקדמה

יום שישי, פברואר 10, 2006

למי שרוצה את כל הטורים בנושא זה, שיקפוץ לבמה חדשה

(פורסם בתאריך 5/9/03, מאז השתנה מצבי)

הנה מדינת ישראל, בה אני חי, מדינה אפורה ככל המדינות.
בתוכה נמצאת העיר בת ים, שבה אני גר, העיר האפורה והמשעממת ביותר בארץ. הרחובות מאובקים מעט, בטיילת יש מעט מקומות בילוי יחסית לתל אביב ואין הרבה סיבות לצעירים להסתובב שם. עיר אפורה ומשעממת. והנה קניון בת ים, סיבה לגאווה, כי הנה נפתח מקום שבו יוכלו הצעירים לקנות דברים נוצצים ולהתנתק מחוסר המשמעות של קיומם.

ובתוך המקום הזה היתה עמדת אינטרנט חינם, שהקימה חברת הכבלים מתב. גלשתי שם שעות, מתנתק מהריקנות ומהאפרוריות של קיומי ומתחבר למקום של ביטוי עצמי ושל דמוקרטיה אמיתית שלא קימת בחוץ… בשלב מסוים, הודיעה אחת המוכרות שהמקום לא פתוח יותר לכל מי שרוצה להתעלק על האינטרנט, אז עברתי לספרייה, שם נהניתי משרותם האדיב של ויוי הספרנית ושל דריו, אב הבית.

בסופו של דבר עברתי ל"אינטרנט קפה", שבמחיר דומה נותנים שרות פי אלף יותר טוב מאשר בספרייה ומאז אני פה. מתיחסים אליי בכבוד, נותנים לי תמיד שתייה וחטיפים ואפילו עזרו לי להקליט קטע לרגל 100 יצירות.
כן, זה אני, מובטל שמתיימר להיות אמן, אם כי התחלתי להתנדב בעזרה לרופא משפחה ועכשיו יש לי פחות זמן לאכול את עצמי מצער. זה יהיה הטור שלי, בו אעביר סקירות תרבותיות, ברשותכם.

שלכם בכבוד,

איליה כהן

שנאה

יום חמישי, פברואר 9, 2006

המשך לפוסט "ימים לא קלים"

זה כאב. כפי שכתבתי קודם, זה כאב. כשאתה נופל, אתה מצפה מהאנשים שאתה מעריך שיצילו אותך, כי התהום עמוקה, אתה לא מצפה מהם לחוש מוקטן ומוחלש, אתה לא מצפה לחוש שלא מעריכים אותך

 

ופתאום שנאתי אותה. שנאתי אותה כמו שאפשר לשנוא רק את האדם הכי יקר לי בעולם, כשאותו אדם מאכזב. והפצע, עדיין טרי, דקר לי בלב. ושנאתי אותה כמו שרק אדם שאהבה יוקדת בליבו שתססה והתקלקלה כמו שמנת חמוצה מסוגל לשנוא.

ימים לא קלים

יום חמישי, פברואר 9, 2006

האם כבר עשיתם את שלכם כדי להכנס היום באתר הסנובי רשימות? אשמח מאוד

אם מר אורי ברוכין יוטרד עד שהאתר ייפול

בכל מקרה, זה קרה לא מזמן. דיברתי איתה ואני עדיין מצטער על זה

היא האדם הכי יקר לי בעולם והיא גרמה לי להרגיש הכי קטן בעולם, כששאלה אותי בטון המטיפני שלה, מה יקרה אם יגידו לי שהציורים שלי ברמה של ילד בן 4, או שהכתיבה שלי לא מספיק ברמה

זה מה שאת חושבת, שאלתי אותה והיא אמרה לי שהיא לא מומחית וזה לא משנה מה היא חושבת

ונורא ציפיתי ממנה לומר, שגם אם כל המומחים בעולם יטענו שאני חסר כישרון, היא תמיד תאמין בי ותטען שהם טועים, אבל היא לא אמרה את זה, לעזאזל איתה. רציתי לומר לה שזה אפילו לא משנה מה היא חושבת, כי אני מוכשר גם אם לא מכירים בזה, רציתי לומר לה שהיא יותר מדי חיה לה בעולם של מומחים שקובעים מה נכון ושגם הסמכות טועה פה ושם, לפעמים אדם חי מבלי שמכירים בגדולתו, אבל גם לניסוח המאופק שיצא לי מהפה לא האמנתי בליבי, כי לי זה דווקא מאוד משנה מה היא חושבת, רציתי שהיא תאמין בי, כי זה מה שמצפים מאדם יקר וכבר הוכחתי את עצמי מספיק ואני יותר מדי כשרוני מכדי לשמוע את הטפות המוסר המפגרות הללו על ההבדל בין עבודה לתחביב

כמעט כל אחד צריך שיאמינו בו, אפילו אם הוא אינדיבידואליסט קשוח, אחרת הוא נובל והפצע מהשיחה הזו עדיין בוער ודוקר מבפנים והכל פתאום נראה סתמי ומטופש, כל החיים המזויינים הללו

בקיצור, ביומיים שאחרי השיחה רק ישנתי ובכיתי. והיה גם חלום ובחלום סבתא נכנסת לחדר בזמן שאני בוכה והיא מתקרבת ומחבקת אותי בשנתי ואז אני קם ומתפוצץ מצחוק. ואז היא אומרת

בטון המאוד מרוצה שלה, שהיא שמחה שחזרתי לעצמי ופתאום עניתי לה שאני בסך הכל רוצה לחיות ולצחוק ולהנות, כמו אדם שלא מאס בחייו. פתאום העיניים שלה התמלאו דמעות, כי היא הבינה שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותי והיא יצאה מהחדר. ואז התעוררתי

בקיצור, רציתי למות ובימים האלה גם כתבתי שיר, הראשון מזה חודשים

(פורסם לראשונה בבמה חדשה)

מר אכזיב נפרד מהחיים

מר אכזיב גר לבדו
גר בדירה שכורה
זה כבר שנים רבות
שאין לו חברה.

בדירה מטה ליפול
עם דלת סגולה
הוא כבר מזמן התייאש
הוא לא יגיע לגדולה.

מר אכזיב מאוכזב מהחיים
כנמלה צר עולמו
יושב מול טלוויזיה
ומקיים מין טנטרי עם עצמו.

ויום אחד הגיף את התריסים
בכל ביתו ואז
התקרב אל התנור
והתאבד בגז.

בעודו מאבד הכרה
הוא ראה אור בוהק ואז בוהק כפליים
שהפך לדבר אותו רצה מכול
כלומר לצמד שדיים

ללא ספק זה היה שווה את זה.

לבחור בחייך מול צמד עופרים?

ברור שצמד העופרים מנצח
כי החיים אפורים ושווים לתחת
וצמד עופרים בוהקים זה דבר נאה
לחשוב עליו במקלחת.

מר אכזיב גסס וחירחר
וחלם חלומות מענגים על שדיים
ואתם אל תתעצבו אל ליבכם
לפחות הוא מת עם חיוך על השפתיים

 

זהו לבינתיים, אגב אני לא הולך לעשות לעצמי כלום בינתיים כי מצבי השתפר בערך, אז אל תדאגו, אנסה לכתוב עוד פוסט כבר היום

נ.ב: אני הולך לטפל כהוגן בקישורים בפוסט הקודם, כי משהו פה דפוק

נ.ב.ב: אשמח עד מאוד אם תכתבו אליי בדואל, אנחנו מחפשים צלמים מוכשרים באתר חוצפה

ilia@hutzpa.co.il

בלוגיליה – האם אצליח להרוס את רשימות?

יום רביעי, פברואר 8, 2006

שלום לכל מי שלא מכיר אותי מבמה חדשה, שמי איליה כהן

http://www.stage.co.il/a/14693

ואני כותב, צייר, אנימטור, משורר ובזמן האחרון אחראי על קשרי חוץ באתר חוצפה. אגב, אנחנו זקוקים לצלמים מוכשרים אז תשלחו לי תמונות במייל, בצרוף תמונה אישית וביוגרפיה לדף הכותבים

ilia@hutzpa.co.il

חוץ מזה אני גם הגיגן, פלספן, סאטיריקן ושטותניק לא נורמלי. מה שלא עזר לי להתקבל לאתר הבלוגים רשימות. אתר זה, למי שלא מכיר, הוא אתר אליטיסטי שמסנן היטב את הכותבים שלו ופונה לאינטיליגנטיים שבינינו

http://www.notes.co.il

עד כאן נפלא- ואומר זאת באמת ללא ציניות, כי מול ההמוניות שברשת, באמת טוב שיש חתירה לאיזה עומק נסתר, לקצת הרהור שקט בים הפטפטת. הבעיה היא

שהסינון שלהם לא פועל רק נגד אנשים עילגים, הם מצרפים רק אנשים בעלי "רקורד מוכח" ולא סתם- אנשים שפרסמו כבר משהו, באתרים שאינם פתוחים לכולם. אז הם סרבו לי, לא חשוב שאני עורך ובעל תפקיד, מבחינתם אני פשוט לא מספיק. אם לפחות היה אורי ברוכין, מנהל האתר המנוול, מסרב לי ואז מתייחס לגופו של עניין, מתייחס לאיכות הכתבות שלי, שעבדתי עליהן קשה, מילא. אבל מבחינתם, אני פשוט לא קיים. וזה מרגיז

אני חושב שהאתר הזה ממש מסרס את עצמו אינטלקטואלית, כי הוא מתעלם מפלח שלם של אנשים בהירי ניסוח ומחשבה, שלא עברו אוניברסיטה או מסגרת אחרת, אנשים נבונים השורצים ברחובותינו ואיש לא שם לב כמה הם יצירתיים. וזה לא משנה שהתכנים בו מצויינים, הוא מתעלם מהיצירתיות של האנשים המרדנים, מהפוטנציאל המהפכני של הבלתי מלומדים. ניטשה כבר אמר "עייפתי מחוכמתם של האנשים המלומדים", לא נותר לי אלא להצדיע לו

אז אני מבקש מכם, תציפו את האתר בטוקבקים זועמים, תטרידו את אורי ברוכין באימייל, תקימו שערורייה ציבורית, עד שהאתר ייפול או ישנה את פניו. כי באתי לפה כדי להרוס את אתר רשימות וזה מה שיקרה

המהפכה תפרוץ מלמטה, כנראה דווקא מהאתרים הפתוחים לכולם, שם ניתן למצוא אנשים בעלי להט אמיתי, אם מחפשים ממש טוב בתוך כל החרא. קחו לדוגמא את אמדיאוס שובלגרובר, אחד עם בלוג בישראבלוג, שהבאתי כדי שיכתוב באתר חוצפה. לאיש יש הומור חצוף ובועט והוא שנון כמו דייב בארי. הוא בדיוק האיש שמסוגל לכתוב על הבנקים באותה טבעיות שבה הוא כותב על האשכים שלו. וכן, הוא וולגרי לעתים, אבל הוא גאון ומזכיר לי אותי כשהייתי צעיר

http://www.israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=23363

http://www.hutzpa.co.il/main/article.aspx?Article_id=183

http://www.stage.co.il/Authors/44822

או ניקח לדוגמא את שמעון זורצוב, צעיר זועם בעל הומור חינני, כזה שעוקף את יהונתן גפן בסיבוב

http://www.hutzpa.co.il/main/article.aspx?Article_id=384

מה אני הולך לעשות בבלוג הזה? להתעמק ברעיונות מספירה גבוהה יותר, לדבר על תרבות ולספר לכם גם סתם מה עובר עליי. עוד מעט אני חוגג 200 יצירות בבמה חדשה מקווה שתהנו


This is a blog At.CorKy.Net