בלוגיליה

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

אלוהים ובחירה חופשית

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

הכל צפוי והרשות נתונה

(מתוך הגיגיי בפורום של טרוי)

יש בחירה חופשית ורצון חופשי. ככה לפחות אנחנו מנסים לחשוב, עד שאנחנו נתקלים בכתביו של ברוך שפינוזה שעלול לאתגר תפיסה זו.

אם תשאלו איזה ברנש שפגשתי, שדי מתעניין בפיזיקת הקוואנטום, האימרה בה פתחתי הגיג / זיון שכל זה (מחק את המיותר) די נכונה, אבל בשום אופן לא בצורה בה אנחנו חושבים. כמו שיש חלקיקים רגילים, ככה לטענתו גם יש חלקיקים המכילים אינפורמציה. כמו כן יש אינסוף יקומים מקבילים, אבל אתה לא באמת ממציא את העתיד, פשוט יש לך חופש בחירה בניגוד לעבר. אתה בוחר מתוך זיליון אפשרויות שכבר קיימות, את האפשרות שלך, אבל היא בכל מקרה תיבחר בהסתברות כלשהי, כמו גם שאר האפשרויות האחרות. ככה שמה שאני כותב פה כבר נכתב פה אינסוף פעמים, חלקן בשינויים קלים, או בעצם היה כתוב פה מאז ומעולם, כי הזמן הזה, שרץ בכיוון אחד, הוא די אשליה. אז בעצם אנחנו לא עושים ממש משהו מנקודת מבטו של האינסוף הבלתי משתנה, אבל יש לנו את כל אפשרויות הבחירה שבעולם מנקודת מבט אחרת.

אבל כשחושבים על זה, אין לנו בעצם נקודת מבט אחרת מזו שלנו, שבה אנחנו בעלי אפשרות בחירה, אולי בגלגול הבא נהיה תולעת חסרת מודעות או לחילופין האינסוף, בינתיים היקום הזה הוא כל מה שיש

השעה מאוחרת בלילה.

אני חוזר הביתה וסבתא מודיעה לי שאחד המנהלים שלי באתר "חוצפה" התקשר.

מה שלומך? הוא שואל. אני עוצר את נשימתי. אחר כך אני מספר לו כמה קשה לי לישון בשעות נורמליות לאחרונה.

פתאום אני שותק ונזכר שלא עשיתי עבודה טובה לאחרונה באתר.

תגיד, אני שואל, אחרי כמה שניות מתוחות, אני מפוטר?

מה קרה לך, איליה, הוא מרגיע אותי, אם היו לנו עשרה כמוך היינו כובשים את העולם.

מעבר חד לסמינר הקיבוצים.

אני יושב מול המחשב. נתן מהסמינר (יש שני נתן, כזכור) שואל אותי אם אגיע למחסן היום. האיש הזה הוא דמות אב עבורי, אז זה די מצער אותי כשאני אומר לו פתאום, שאני צריך לשבת ולעבוד עבור אתר "חוצפה" כדי להוכיח להם שאני עדיין ראוי.

זה לא טעון הוכחה, קובע נתן ופניו מוארות.

מילה טובה. כמה אנחנו צמאים אליה. מילה טובה יכולה להציל אותנו מהתהום שאנחנו שרויים בה, או לבלום את הנפילה ולגרום לנו לנתר בחזרה. אם היא רק היתה מבינה את זה בזמן, אילו רק היתה מסתכלת עליי כעל אדם מוערך וראוי, לא איזה אחד שאפשר לדבר אליו בהתנשאות.

שתלך לעזאזל.

לטורים נוספים מאותו מדור, חפשו בבמה חדשה…

על "מניפסט החלאה"

(מאת: ולארי סולאניס, הוצאת רסלינג, הקדמה בעברית: אביטל רונאל)

כשפתחתי דיון על הספר, חבר טוב שלי שאל בבהלה מסוימת איך יכול להיות שאני מצדד בולארי. מה פתאום, אמרתי לו, אני לא מצדד בה, ההכללות שלה מטומטמות, אבל באותה תקופה באמת רוב הגברים לא חיפשו נשים חזקות ובטוחות בעצמן, גם היום יש לנו דרך ארוכה להגיע למקום של שיוויון.

ולארי סולאניס היא פסיכית אמיתית. היא ירתה באנדי וורהול וניסתה להרוג אותו, נכלאה ופרסמה מניפסט שנאת גברים. אני ממש לא מצדיק אותה, אבל אני יכול להבין אותה, כי אביה התעלל בה מינית וגברים התעלמו ממנה כל חייה, מה שלא מצדיק את הגישה הפמינאצית שהיא נוקטת בה.

"מניפסט החלאה", לראשונה בתרגום לעברית, הוא קריאת תיגר על המערכת וקריאה למיטוט הסדר הקיים ו… חיסול כל הגברים. ולארי העריצה רק הומואים ומלכות דראג וטענה שהגבר הוא אשה לא שלמה, תאונה ביולוגית, שצריך להחליש ולסרס. ההסתה לרצח נמשכת על פני 97 עמודים ויש שם קריאה לדפיקת המערכת, נידוי גברים ורציחתם בחשאי, תוך התעלמות מהסדר, לצד תביעות מובנות יותר כמו ביטול הכסף והמערכת הקפיטליסטית.

הנקודות היחידות שהסכמתי ממש עם ולארי הן בקשר לביטול השלטונות הקיימים ובקשר לעובדה שהגבר, מפותח ככל שיהיה, מאבד את שכלו מול סיכוי קל שבקלים למין. מה לעשות, כאלה אנחנו, לטוב ולרע. חוץ מזה, כל השאר מטונף ומלא ברעיונות פאשיסטיים נאציים. נבהלתי, התעצבנתי ואחרי זה התחלתי לצחוק. חוץ מזה, שורה אחת שם דוקא מגניבה, כי זכור לי שצוטטה בשיר של פוליאנה פראנק:

הזכר אוהב את המוות – הוא מגרה אותו מינית – כבר במילא מת בפנים – הזכר רוצה למות.

אם יש לי משהו להגיד על הספר הזה, זה שהוא בעיקר מלא בזבל אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי זה זבל מרתק. אם יש משהו שבאמת הפריע לי עד עכשיו, זו ההקדמה האוהדת פרי עטה של אביטל רונאל, שהשוותה את ולארי סולאנס לניטשה ופוסט מודרניזם. מצידי, תתרגמו גם את "מיין קאמפף" לעברית, אבל תוותרו על הפלצנות והיחס האוהד לדברי שטנה. אחרי הכל, גם מניפסטים של שנאת גברים הם, כפי שהגדירה אביטל רונאל, "חסרי בושה". אז תודה רבה, אבל לא הפכתי לעד כדי כך פוסט מודרניסט… ואביטל יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה על זה שלדעתה יש סיכוי שואלרי התכוונה לחיסול הגבר כמטאפורה לדמות המאצ'ו הנצחי, לדעתי היא התכוונה לעבור אחד אחד ולירות בנו ולקצוץ לנו את הבולבולים, אבל זו כמובן הפרשנות שלי…

למאמר המלא במגזין במה

אצל היהודים אין מסורת של וידוי על חטאים. נכון, הולכים לרב כדי לשפוך את הלב, אבל כמוסד זה לא קיים- וחבל.

הצורך של האדם, כשהוא בשפל המדרגה, לשפוך את ליבו, הוא צורך שאין לו תמיד מענה בתוך המשפחה. יש הרבה אנשים בודדים, יש הרבה מעשים נואשים שרציתי בגללם להחזיר את הגלגל אחורה, אפילו אם רק כדי לפתוח לעצמי אופציות לפעולות אחרות, או כדי לעשות אותם שוב, רק אחרת.

באחד הלילות האפלים האלו, הלכתי לחפש את נתן מהקיוסק, הנתן השני שאני מכיר.

פרצתי לה למחשב, אמרתי לו וסיפרתי לו את כל הסיפור, רציתי רק מעט תמיכה וחשתי חסר ערך כשהיא דיברה אליי. הוא עמד מולי, מקשיב ומחייך חיוך של הבנה, כשאני שוטח לפניו את המצב הנפשי הקשה שדרדר אותי לשם. הרגשתי קל יותר, איכשהוא, כשהוא הקשיב לי.

אתה תפגע רק בעצמך אם תעשה את זה, הוא אמר לי כשסיפרתי לו פעם על המחשבות האובדניות שלי, אתה מרחם על עצמך יותר מדי, רחמים עצמיים רק מזיקים. הוא צדק, פרידריך ניטשה אמר את זה הרבה לפניו, האדם החזק לא מרחם על עצמו אלא מחייב את החיים ונלחם. בכלל, נתן לא קרא הרבה בחיים, אבל יש לו יכולת ביטוי של פרופסור באוניברסיטה. כשניטשה דיבר על כך שהוא עייף מחוכמתם של האנשים המלומדים ושהוא מחפש אנשים בעלי רוח חופשייה, הוא דיבר עליו ללא ספק. וכשהוא דיבר על "אריות צוחקים", זה בול נתן מהקיוסק. תמיד נראה חזק כמו אריה, על פניו חיוך רחב והוא תמיד רוצה לשמוע ולסייע

איש מצויין

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "סיינפלד ופילוסופיה- (ספר על הכל וכלום)"
(בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פן הוצאה לאור, עורך: וויליאם ארווין)

כשקראתי בספר זה, "סיינפלד ופילוסופיה", אותו אסקור הפעם, כשאפילו שם הסדרה "סיינפלד" מזכיר משהו פילוסופי, הבנתי שהספר כבר עבר את שלב הכתיבה המגמתית, הם פשוט החליטו לחפור עמוק כדי להוכיח טענה ויהי מה. מה שלא אומר שלא השתכנעתי. בערך.

הסדרה "סיינפלד", אם נעזוב לשנייה את הספר, עוסקת באפיזודות שונות ושוליות לרוב בחייו של ג'רי סיינפלד, בן דמותו הטלוויזיוני של אחד מיוצרי הסדרה – ושל שלושת חבריו, ג'ורג' הלוזר הממורמר (שיש הטוענים שהוא הצד האפל של לארי דיוויד, היוצר השני של הסדרה), קריימר השכן המופרע (שמספק לנו רגעי סלפסטיק מופלאים) ואיליין האקסית שלו. בין אפיזודה מופרעת אחת לשנייה, מפזר לנו ג'רי בקטעי קישור מתובנותיו על החיים ועל כללי החברה. הסדרה, גם אם אינה סדרה על כלום, היא בהחלט הדגמה לאיך לא עושים טלוויזיה מסחרית, אלא ערימת סיפורים שהקשר ביניהם איננו הכרחי ואין בהם תובנות מנחמות על החיים או סוף קיטשי וכו'.

הספר, שאותו לקחתי איתי לטיסה, מדגים את הקשר בין רעיונות הסדרה לבין פילוסופיה. באמצעות חבורה מגוונת של כותבים מאסכולות פילוסופיות שונות, שהאחראי הראשי עליהם הוא וויליאם ארווין, מנסה הספר לנתח סיטואציות שונות בסדרה מנקודת ראות פילוסופית.
למשל, קריימר, השכן הילדותי, בהחלט מזכיר את השלב האסתטי, כפי שזה מנוסח בידי סורן קירקגור. או סגנון הדיבור של ג'רי עם איליין או לדוגמה עם ג'ורג' בפרק "ההפך", בהחלט מזכיר את סוקרטס. ההשוואה מופרכת מעט, אבל מסתמכת על טיעונים משכנעים.
חלק אחר של הספר, שמתייחס לרעיונות פילוסופיים מנקודת ראות "סיינפלדית", סובל מאותם יתרונות וחסרונות של החלק הראשון. נקודת הראות של לודוויג ויטגנשטיין על פילוסופיה בהחלט מקבילה לנקודת הראות של ג'רי סיינפלד על טלוויזיה. גם ההתייחסות לשאלת הכלום מצד פרמנידס ופילוסופים יווניים אחרים מעלה טיעונים מרתקים. האם יש קשר בין חוכמת הטאו לרעיון הכלום הסיינפלדי? זה כבר מוגזם, אמנם, אבל הרעיונות מוצגים כל כך ברהיטות ובאופן ציורי שקשה שלא להתלהב.

וזה עיקר קסמו של הספר, שמשתדל לעתים להתחמק מהתייחסות אמינה להשוואה בין הספר לפילוסופיה. הספר מהווה מעין מבוא לפילוסופיה ומשתמש בסדרה כדי להציג חלקים ממנה בצורה פופולרית, אך גם מבוא למי שמעולם לא צפה בסדרה הכמעט קלאסית הזו, ששודרה בעשור האחרון למאה ה-20. וזה העיקר, שיש דרך קלילה להציג נושאים רציניים (אם מישהו יבחר בזה על פני צפייה באם טי וי, הספר השיג את מטרתו), ושהספר מרתק על כל חסרונותיו. ראויה לציון בעיניי הדרך המבדחת שבה הוצגו כותבי הספר בסופו.
מומלץ.

לטורים נוספים באותו מדור, חפשו בבמה חדשה

על "הפינה הרדיקלית של אייל"

ובכן, ונעבור לאתר מעולה, אני ממליץ עליו, אני עדיין לא בטוח שאני אנרכיסט, אבל הסלידה שיש בי ממה שחשבתי שהוא אנרכיזם שלטוני, די עברה, כי אנרכיזם זה לחלוטין לא מה שחשבתי.

עד שהצצתי באתרים אנרכיסטיים, חשבתי באמת ובתמים שמדובר בשיטה שהיא חוסר שיטה, שבה יצריו של האדם מושלים ואין שום חוק – ולא כך הוא. מדובר בשיטה מאורגנת להפליא, שבה כל האזרחים משתפים פעולה בקהילתיות הרבה יותר גדולה מאשר בדמוקרטיה הקיימת כיום – ואין ריכוז סמכויות.
כל האתרים שהצצתי בהם, הציגו תיאוריות משכנעות ורהוטות, כולל ה"סלון של מזל", אבל הפינה הרדיקלית של אייל לוקחת את כולם בהליכה.

קודם כל, האתר מעוצב בצבעים עזים, שחור ואדום לרוב – ומושך את העין. העובדה שמדובר באתר מעמיק ורציני בכלל לא סותרת את העובדה שהוא מושך ויזואלית.
חוץ מזה, גם אם אני חושב שאייל הוא פה ושם קיצוני מדי לטעמי, הוא יודע להציג את דעותיו בצורה אינטליגנטית ומעוררת מחשבה. וגם אם אני עדיין לא בטוח ששוכנעתי לגמרי, הסגנון שהוא כותב יוצא מאוד קומיוניקטיבי ומשעשע, מייצר דיאלוג עם הקהל הממוצע (והשבוי לפי הגדרתו) כשהוא מדגיש משפטי מפתח ומתייחס אליהם.

חוץ מזה הוא סטודנט למדעי המחשב בחיפה ואוהב מיץ אוכמניות ודובדבנים מדולל, אבל את הקטע עם המיץ הוא בטח כתב כי זה נראה לו משעשע. ובצדק. חוץ מזה יש סיבה נוספת, הוא רוצה להראות לנו שהוא יצור אנושי ולא איזה פלקט של דעות קיצוניות, כפי שאנו נוטים, לעתים בטעות, לחשוב על אנרכיסטים. גם מאוד חשוב לו שנדע שהוא חובב מדע בדיוני ופנטזיה, כדי שנחבב אותו סופית (לפחות זו ההשערה שלי) – ואותי הוא שכנע, קשה לי לשנוא אותו למרות הכול…
מומלץ לאנשים בעלי ראש פתוח או לפחות פתוח למחצה.

http://www.earendil.ath.cx/radical
http://www.earendil.ath.cx

הנה עוד שיר משונה שכתבתי, לא כל כך מזמן

שיר אובדני נוסף

אמרתי להם שאני מחזיק אצבעות
לקראת מותי המתקרב.
הם אמרו, אה, מה עם סבתא
אמרתי שבסדר גמור,
חוץ מאיך שהיא תצרח כשאעקור לעצמי את הלב.

אמרתי להם שמחר זה יקרה זה ברור,
אצלול במהירות מפחידה
הם אמרו, אה, נחמד ומה עם עבודה?
אמרתי זה נחמד שאתם מקשיבים לי
בצורה כל כך נחמדה.

כל כך הרבה דאגה.
כל כך הרבה אהבה יש בעולם,
ואין ניכור, לא אין ניכור בכלל
זה אני שמטומטם.

אמרתי להם שדי, נמאס לי, ושהם דחפו
אותי לפינה.
היא אמרה, יש לי כרגע פגישה
תוכל להתאבד ואחר כך לחזור?
ואותי זה נורא עניין
אם היא שמעה
כשהלב שלי נדרס מאחור.

כל כך הרבה הקשבה,
כל כך הרבה אהבה יש לשונה בתוך העדר.
זה רק אני שלא מקשיב,
זה אני שלא בסדר.

ניטשה אמר פעם "היה מי שהינך".ממש דירבן לאותנטיות, לנאמנות לעצמך. ומה אעשה אם חצי מהזמן קשה לי לאהוב את עצמי ובחצי השני קשה לי להתמודד עם הדורסנות של אנשים? יש סדרה, אנג'ל שמה, על אחד בשם ליאם שננשך והפך לערפד לפני 400 שנה, שמו היה אנג'לוס מאז. ויום אחד כושף בידי צוענים שהחזירו לו את נשמתו. הוא נותר עם קשיי ההסתגלות של ערפד, אבל קיבל כעונש מצפון ומאז הוא מכפר על חטאיו ומתייסר נורא.

באחד הקטעים בסדרה, הוא מאבד את נשמתו זמנית וחוזר להיות אנג'לוס האפל, הרוצח. שותפיו ללוחמה ברוע כולאים אותו והבן שלו מבקר אותו בכלאו ואומר לו את המשפט הבא:

כולם אומרים לי שאתה לא אבא שלי, שאנג'לוס הוא רק מצב שאתה נמצא בו כרגע. אבל אני יודע את האמת. אתה אבא שלי האמיתי, אנג'לוס, אנג'ל הוא רק מסכה שאתה נאלץ ללבוש.

ומה אם זה כל מה שיש? מה אם כל מה שהיני הוא חרא קטנוני ונקמן? מה אם הצל מגדיר את אישיותי?

בכל מקרה, היום לפני שהלכתי להתלמדות שלי, ביקרתי אצל נתן מהסמינר. יש גם את נתן מהקיוסק, אספר לכם בהזדמנות אחרת.

הכל בסדר, הוא אמר לי, אתה בנאדם חזק.

לא נכון, אמרתי לו ופתאום בכיתי, אני פשוט מעולה בהעמדת פנים. לעזאזל, אני כל כך מתגעגע לעצמי, לאותו עצמי שהכרתי. הוא חייך אליי, צייד אותי במשקה בדרך למחלקה הגרפית ובכמה תמרים. איש נחמד, באמת. ישבתי במחלקה, הצצתי במספר הנכנסים ליצירות השונות וקצת חייכתי. עלה. חוץ מזה, המאמר שלי כנראה נכנס למגזין הקרוב של זמן דיגיטלי. פתאום הגיע מישהו עם שוקולד. נגסתי קצת, טוב, נגסתי הרבה והרגשתי טוב. נראה לי שמצאתי אהבה חדשה. לשוקולד

למי שרוצה עוד טורים בנושא, שיחפש בבמה חדשה

על "השבועון"

למי שעוד לא מכיר, "מקור ראשון" הוא סוג של עיתונות אלטרנטיבית, שפונה לקהל יותר דתי- לאומי מאשר הקהל אליו פונים שני העיתונים האחרים. כמדומני, בין מייסדיו זכור לי מאיר עוזיאל, סטיריקן מעולה.

לשאלה שצצה לרובכם בראש, איך נראה מוסף תרבות המיועד לקהל עם זיקה ליהדות, התשובה המפתיעה היא: טוב יותר.

מעולם לא נתקלתי במוסף תרבות כל-כך רבגוני, כל-כך עשיר. אני זוכר את מוספי התרבות הרגילים, שדי מדשדשים בבינוניות ובשעמום – ובמוסף הזה אין רגע משעמם אחד. המוסף בשום אופן לא ריק מהתייחסות לתרבות הכללית ויש בו גם התייחסות לאמנות בהקשר יהודי, עם כל מיני משוררים מהעולם הדתי שמעולם לא שמעתי עליהם קודם. יש שם גם פובליציסטיקה, ביקורת סרטים ואפילו ביקורת מוזיקה וג'אז. וכן, גם ביקורת על מוזיקה חסידית, אבל גם התייחסות למגזר ההומו-לסבי פה ושם, דבר שלא ציפיתי לו עם הסטריאוטיפים שצצו לי בראש.

ניכר כאילו העיתון הזה שם לעצמו למטרה להבליט את כל אשר איננו שמים לב אליו, כל נושא שנכחד מעיתונות המיינסטרים. ולמי שאוהב לחשוב ולהיפתח לנושאים חדשים, הרי זה עיתון משובח.

קטעים אחרים מהטור, ניתן למצוא בבמה חדשה

על "עולם הפוך", מאת כריסטופר פריסט

הוצאת דביר, זמורה, ביתן

במה דומה הספר השני בסדרת "בבילון 5" לספר הזה, שעליו אכתוב הפעם? שגם הספר על אלפרד בסטר ועלייתו לראשות חיל הטלפתים מאכזב מעט, התחושה מייגעת והקונפליקטים חדים מספיק, אבל לא לאורך כל הספר.
במה עוד דומה הספר על אלפרד בסטר לספר זה? בכך שבשני המקרים מדובר באנטי גיבור טיפוסי, שהתפיסה שלו מעוורת את עיניו (התפיסה היא מוטיב חשוב בשני הסיפורים) והוא מסרב לראות את המציאות כי מוחו נשטף.

ומה ההבדל?
ההבדל הוא שהספר "עולם הפוך" כל כך מ-ש-ע-מם!בסיפור זה מתגלה לעינינו הלוורד מאן, ברנש צעיר בן 650 מייל (הזמן נקבע בצורה שונה בכוכב שלו) שיוצא מחוץ לעיר 'ארץ', כדי לשמש כגילדאי בעולם המקביל בו הוא חי, עולם בו גלקסיה אינסופית מתקיימת בתוך יקום שגבולותיו סופיים. עד שיצא אל מחוץ לעיר, אמרו לו שיש משמעות תהומית לשבועת הגילדאים, שהעיר חייבת לנוע על מסילות רכבת ולא לעצור- והוא האמין, ללא פקפוק, אפילו שהוא מצטייר בספר כאדם נבון בעל חוש ביקורת, אבל הוא קנה את זה כי גרמו לו לחשוב שרק כך ישרוד.

הספר כאמור, נע סביב עניין התפיסה האנושית ויש בו אמירה נוקבת כנגד קבלת מיתוסים כאמיתות מוחלטות, הוא נחשב לדעתי למדע בדיוני "כבד" (ב"כבד" הכוונה היא שאין מרדפי חלליות )  והרעיונות הבסיסיים שהוא מציג דווקא איכותיים מאוד, אבל בפועל הוא משעמם, 280 עמודים שמתארים מסילות רכבת ואדמה צחיחה, כדור שינה ממש. אבל, נו, אולי כדאי לקרוא את זה, כי אחר כך תוכלו להגיד שסוף סוף קראתם משהו רציני ולא רק מד"ב של טלוויזיה (ונרדמתם, כי זה עדיין משעמם, איכותי ככל שיהיה… למה התרנגולת חצתה את הכביש? כדי להידרס ולא לקרוא את הספר, כי הוא כל כך משעמם! יש לי ים של בדיחות כאלה).