בלוגיליה

בעוד זמן מה, אולי 1000 שנה, אולי פחות, תוקם מסגרת אלטרנטיבית, לאנשים שכבלי החברה לא מתאימים להם. בינתיים נאלצתי להתמודד עם העובדה שפרצתי למחשב של המרכז התעסוקתי הרב תחומי. אם זה היה הכל אז מילא, אבל השארתי, שם ובעוד מקומות, הודעות די כעוסות על כל החרא שאנשים יצירתיים נאלצים לאכול. אם זה היה הכל היה לי עדיין, די קל עם עצמי, אבל כתבתי למישהי דברים די אישיים על שנאה שנובטת לה לאט לאט, כשאתה מעריך בנאדם ומצפה לעזרתו.

בינתיים אני מרכין ראש, חלק גדול מזה בצער אמיתי ומוריד פרופיל. היום התנצלתי, די בכנות, על מעשיי. בכל מקום שבו אני יורד למקום נמוך מדי ואישי מדי בכעסיי אני מצטער, אבל האמת היא שלפעמים פשוט מחרבנים עליך ואתה מחרבן בחזרה.

המסקנות:

* לעולם לא לפעול מתוך כעס

*אם אתה מוכרח לפרוץ לאן שהוא, תשתדל שזה לא יהיה למקום שקשור לאנשים שאתה מעריך

*אם אתה מוכרח לפרוץ לאן שהוא, לעולם, אבל לעולם, אל תתפס…

*צריך לחרבש למערכת את הצורה, אבל כנראה בצורה עדינה יותר, כמו וירוס שמקנן מבפנים

אני הולך לטפס לאט אבל בטוח אל הפסגה. ואז- מלבד הערכים הבסיסיים, שום ערך שהאנשים הנורמליים דוגלים בו לא יישאר מובן מאליו.

טורים נוספים בנושאי תרבות ופלסף, ניתן למצוא בבמה חדשה

על הבני זונות מ"חוצה ישראל"
משודר בחינוכית 2, חינוכית 23, מנחה: דב אלבוים

למרות הכותרת המטעה, יש לי רק מילים טובות לומר על התכנית כשלעצמה. פשוט, אם צריך שיהיה פה גילוי נאות, (שהוא עלה תאנה כשלעצמו, אני יודע) ניסיתי בעבר לגרום לכך שיזמינו אותי כאורח בתכנית. התחקירנית המשועממת מלמלה משהו על זה שרק לפקסים מתייחסים אז שאשלח פקס- וכשהגעתי במו רגליי לבניין החינוכית והעברתי להם ספרון, הם בכלל לא התייחסו. אמנם זה לא הצדיק את ערימת הקללות שהשארתי להם, אבל גם לפני זה, הם לא הפגינו כבוד כלפיי כאדם ולא דחו אותי בנימוס. זוהי תעודת עניות למחלקת התחקיר של "חוצה ישראל".

עכשיו שכתבתי את כל הקטע המאוד לא עיתונאי הזה, ניגש לעניין התכנית עצמה. דב אלבוים, סופר ועיתונאי, הוא המראיין. מדובר בתכנית צנועה ואינטימית בדרך בה היא מוגשת- ומתארחים בה אורחים מגוונים. מדענים, פילוסופים, משוררים, סופרים, אישי חינוך, אמני במה- וכל מה שביניהם. דב אלבוים עושה עבודה מצוינת כמראיין, יודע מתי ללחוץ על נקודה חשובה כדי להעמיק לתוך משנתו של האורח, אבל לרוב, בעדינות אופיינית, הוא די נותן לאורח להוביל את השיחה ופשוט מקשיב ולומד. האווירה שבשיחה בין שני אנשים ספוגי אינטלקט פשוט מענגת עבור הצופה המעמיק, שמחפש את התמצית המיוחדת ההיא שאפילו בתכניות תרבות אחרות אין במידה כזו. תכניות תרבות אחרות צריכות ללמוד את אמנות ההקשבה העדינה שמועברת שם.
האורחים מגוונים בדעותיהם ובתחומיהם, חלקם מציגים רעיונות די מפתיעים. כדוגמת הדוקטור יואב בן דב, דוקטור לפילוסופיה של המדעים, שחרף הרקע המאוד רציונלי שלו עוסק בקריאת קלפי טארוט ויש לו תיאוריות משונות בנושא. או ההיא, אינני זוכר את שמה, שעשתה עבודה על הרקע הדתי של ניוטון וכיצד השפיעו רעיונות מיסטיים על רעיונותיו המדעיים.
מומלץ.

כמה אומללים היו נראים חיינו ללא אהבה בכלל. כמה אומללים היו נראים חיינו ללא הומור בכלל.

אם האהבה נותנת חשיבות לדברים, ההומור יוצר מרווח בינך לבין כובד ראש מוגזם וחשיבות מוגזמת שאנחנו נוטים לייחס לדברים, לעצמנו ולנקודת המבט שלנו.

נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר כמה עולה החטיף ומה השעה. הוא ענה לי שהשעה חמש והמחיר הוא תשעה שקלים. החלטתי להתחכם ואמרתי לו שזה חבל שזה לא הפוך, חבל שהחטיף לא עולה חמישה שקלים והשעה תשע.

המוכר הסתכל עליי ובבהירות של חכם זן קלט את העסק וענה לי, שבמקרה כזה הוא היה דורש ממני 17 שקלים.

כשקלטתי את הפואנטה התפוצצתי מצחוק ואתי המוכר. הומור מסיר המון מחיצות, גם את מחיצת הלקוח הלא מרוצה

ונעבור לבדיחה שהעביר לי ידידי שי במייל, בדיחה שהוא טוען שהיא דבילית אבל בעיניי היא גאונית

נרקומן ומצורע יושבים באותו חדר בכלא.

פתאום נופל למצורע האף; הוא תופס את האף וזורק מחוץ לתא.

פתאום נופלת לו האוזן; הוא תופס את האוזן וזורק אותה מחוץ לתא.

ופתאום נופלת לו כף הרגל; לוקח אותה וזורק מחוץ לתא.
הנרקומן מסתכל עליו ואומר:"אני קולט אותך אחי. אתה בורח, הא? "

כל התסכול שלי, התנקז לפתע לצחוק משחרר מהבדיחה הזו. כי גם אני, אני לא באמת בועט, לא באמת בורח, אני פשוט מתפרק וכולם מפנים את מבטם וממציאים את הסיפור שלהם.

על סדרת "עולם הדיסק"
מאת טרי פראצ'ט

מעולם לא קראתי סדרה משעשעת כל כך. מתחכמת כל כך. צינית ומודעת כל כך. ומצד שני, מעולם לא קראתי סדרה שכל כך הלהיבה לי את הדמיון, חוץ מ"מדריך הטרמפיסט בגלקסיה", של דגלאס אדמס המנוח.

סדרת פנטזיה זו מתארת את המתרחש בעולם הדיסק, מישור שטוח המונח על גבו של צב ענק, אטואן שמו, העומד על גבם של ארבעה פילים. ביקום הזה מעשי קסם הם דבר שבשגרה, למעשה הרבה יותר מתקבלים על הדעת מחוקי הפיזיקה המעטים שבכלל פועלים שם.
הספר הראשון שקראתי, "צבע הכשף" מתמקד בעיר אנק מורפורק, עיר עתיקה ודוחה, שבה מסתובב סתמרוח, מכשף פחדן ושפל, לא יוצלח שמחזיק בראשו רק לחש אחד, עקב תאונת עבודה. הברנש בעצם מתפרנס כגנב עלוב, עד שמגיע תייר תמים בשם זוגפרח ומציע לו "כמה שטויות נוצצות" מדי יום בתמורה לכך שיהיה המדריך במסעו. זוגפרח האוטיסט לא מודע, כמובן, לכך שהשטויות הנוצצות שהוא מחזיק, מטילי זהב, שוות הרבה. יחדיו מטיילים להם הגנב והנאיבי, נתקלים בלוחם עם חרב פטפטנית במיוחד ובדרקונים דמיוניים שנוצרים על ידי אמונה בקיומם, אבל גם באלים הזועמים שמנסים לנהל את המשחק מלמעלה. ובואו לא נשכח את ה"מזוודה" שהולכת אחרי זוגפרח, תיבה שעשויה מעץ הדעת ועוקבת אחריו גם לעולם הבא.

כאמור, מדובר בסדרה ובשאר הספרים, המוצלחים אף יותר, מגיעים טרי פראצ'ט וההומור שלו למקומות פוסט מודרניים של ממש, כשסתמרוח וזוגפרח מגיעים לבקר בבית ממתקים ששייך למכשפה המנוחה ושומעים את הצד שלה בסיפור מצד הגמד ששומר לה על הבית. ההזדהות שלהם עם הגרסה השנייה והקיטור שלהם על הילדים החוליגנים של היום, ממש מזכירים לי כל מיני תיאוריות על כך שאין יותר היסטוריה אובייקטיבית ויש רק נאראטיבים שונים ומנוגדים, הכול גרסאות. בספר אחר, "מרכבות מוות", אנו עוקבים אחרי נער כחוש ואדמוני שנשכר להיות השוליה של המוות וכך אנו מתוודעים לממלכתו של המוות כפי שפראצ'ט רואה אותה. בנקודות מסוימות שקראתי בספר הזה המציאות פשוט נעלמה עבורי. פראצ'ט מאוד חכם בדרך שהוא מייצר דמויות שניתן להזדהות איתן, עם מזיגה נכונה של גבורה וחולשת אופי- אבל גם יודע לצחוק עליהן ולהציג אותן באור מגוחך, כי התחושה הבאה מהדמויות כתוצאה מכך היא דווקא יותר חיה ומרתקת, כי הן מגוחכות כמונו ואמיצות כפי שהיינו רוצים להיות. חוץ מזה הוא גם נוגע בפילוסופיה ובפיזיקת הקוואנטום בספריו, אז התענוג מושלם!!!

בין אתר חוצפה לבלוג הזה, המאמר הזה הופיע בבמה חדשה.

למי שרוצה עוד קטעים מהטור, שיחפש בבמה.

ולפני שנעבור למאמר עצמו, הנה אצבע משולשת למישהו, שחושב שאין לי ביצים לכתוב י"ה. לך תזדיין!!!

מאמר שפרסמתי בגרסה הקודמת של אתר "חוצפה"

הסם משעבד את האדם

במקום ענישה והפחדה, יכלו הגורמים הממסדיים להיות יעילים יותר ולנקוט בהסברה מאוזנת. להגיד שסמים פוגעים בחשיבה, להזהיר אנשים צעירים לא לחשש ולנהוג בו זמנית. וגם במערכת החינוך יכלו לנהוג כך.

סמים מוחקים את התודעה. סמים משעבדים את האדם. סמים מוחקים את היכולת לחשוב בצורה עצמאית.

מגיל צעיר אני זוכר שראיתי תשדירי שירות בטלויזיה, חלקם הגדול של האגודה למלחמה בסמים. ואני מסכים עם הטענה, תתפלאו. באמת לא הייתי רוצה שהבן העתידי שלי ינהג יום אחד ויפגוש מולו נהג חשישניק שאיבד שליטה על ההגה. או נהג שתוי, לצורך העניין.

במקום ענישה והפחדה, יכלו הגורמים הממסדיים להיות יעילים יותר ולנקוט בהסברה מאוזנת. להגיד שסמים פוגעים בחשיבה, להזהיר אנשים צעירים לא לחשש ולנהוג בו זמנית. וגם במערכת החינוך יכלו לנהוג כך.
כאן אני מגיע לקטע המעניין באמת: מהו אחד מהגורמים מדכאי המחשבה העצמאית בחברה המודרנית? מהו הגורם שמשעבד ילדים למשך 12 שנים, לעתים גם כשיתבגרו ולכל חייהם?
מערכת החינוך כמובן. הרי מה התוצר האמיתי שלה, חוץ מאנשים אפרוריים שממלאים את רצון החברה ואינם שואפים לשינוי? כשבמערכת החינוך מתרעמים על האלימות כלפי מורים, או חוסר הכבוד, הם צודקים. לפחות בקטע של האלימות, כי כבוד לא נראה לי שמגיע למוסד שמודד אותך לפי כמות הידע שאתה מקיא על הדף וכמה אתה מציית לאופן שבו רוצים שתענה. ממתי תיגמלו בבית ספר על יצירתיות? או על חשיבה מקורית? ממתי לימדו אותך שלא צריך לכבות את המוח וחשוב לעקוף את המוסכמות כשהן מנוגדות ללב? הכרתי שניים שלושה מורים יצירתיים, בזכותם אני ממשיך לכתוב, אבל שתיים שלוש נקודות אור אינן מצדיקות תשדירי שירות מופלצים בסגנון "מורה טוב- מורה לחיים" (כמה כאלה כבר יש?!), כמו גם את ההתיחסות הכמעט אוהדת מצד התקשורת הממוסדת למערכת החינוך, הסם הקונפורמיסטי האימתני.

לעבודת הפרך שאני עובר כרגע יש צדדים חיוביים ביותר, למשל האפשרות לפתוח דף חדש.

פעם מחקתי תגובה לגלעד.ט ואחרי זה הודיתי בזה בפומבי. מעולם לא הרגשתי עם זה בנוח, אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש עם זה פחות רע. אחרי הכל, זה האתר האישי שלי ואני הדיקטטור שלו וזהו. באתרים אחרים, שאני שותף בעריכתם, אני משמיע את קולו של האזרח, פה זה שלי. ותראו לי דיקטטור שהיה מודה בזה כפי שהודיתי אני.

אז הנה, אני פותח דף חדש ומתנהג כאילו מעולם לא מחקתי ומבטיח לכם שלא אמחוק תגובות בתנאי אחד:

תשתדלו לא להשתמש בדימויים נמוכים מדי. אפשר לקרוא לאנשים דיקטטורים, אפשר להגיד שיש להם אתיקה של זונות, אבל זה מיותר לתאר איך הם מזדיינים.

בסדר?

וחוץ מזה, עבור גלעד השני, גלעד.ק', הבטחתי לך משהו אז הנה כדי שתפסיק לנדנד קישור לאתר שלך:

הנה האתר של נתן זהבי, האיש והאגדה, מגן החלשים ושדרן מוערך, האיש הכי איכותי שהגיע קרוב למיינסטרים:

כניסה לאתר שגלעד הקים לכבוד נתן

אגב, את כל המחמאות הייתי כותב ללא שמץ של ציניות אם לא היית מנג'ס, עכשיו התגנבה לשם נימה כלשהי של תוקפנות סמויה או משהו כזה.

בואו נתחיל הפוך: הסטריאוטיפ שלפיו אני מדמיין אמנים הוא שגוי מיסודו. יש אמנים שחיים חיים נורמליים, משלמים את החשבונות ולא מתאשפזים כל שני וחמישי. באותה מידה אני מניח שיש רואי חשבון, כנראה לא הרבה, שמזריקים כל מה שאפשר ומלקקים בולים של L.S.D כאילו אין מחר.

אבל האמן האמיתי, זה שיוצר חידושים ולא משכלל את הקיים, חי על הקצה. אפילו אם חיצונית הכל בסדר, נפשית הוא חי על הקצה, שונה מכולם וחש את זה עד כאב. אחרי הכל צריך לדחוף בן אדם למצב שבו הוא חש צורך להמציא עולמות, זה לא קורה לבד. וכבר כתבתי בבלוג את ההשוואה בין האמן לאלוהים

וכשזעקת הכאב שביצירה לא נשמעת האמן נדחף הלאה, אל מעבר לקצה. הראיתי למישהו את השיר על מר אכזיב והוא אמר לי שמר אכזיב צריך ללמוד שהחיים הם לא תכנית כבקשתך וששום דבר לא שווה את החיים. הוא הוסיף ואמר שכשהחיים מחלקים לך רק לימונים צריך לעשות מהם לימונדה

בהתחלה תייקתי את זה בראשי בתור קלישאה מפגרת, אבל אז נזכרתי במי מדובר. מדובר באדם בעל מוח חריף ויצירתי, שסארטר הוא הפילוסוף החביב עליו- ומדובר בפילוסוף שטען שהזולת הוא הגיהנום, פילוסוף לא מתקתק בכלל.

אז הוא כנראה מאמין במה שהוא אמר לי, בעניין הלימונים אבל גם בעניין הלימונדה. ואולי זה אני שנעשיתי ציני ומריר ואיבדתי את האמונה. סיפרתי גם לשי, ידידי הטוב ביותר, על המחשבות האובדניות והוא אמר לי שהוא צריך לבוא ולבעוט בי מתי שהוא. אמרתי לו שזה כנראה הדבר היפה ביותר שאמרו לי מזה זמן רב. בכלל, כשאתה יודע שאוהבים אותך, אתה חש את הדאגה ולא את הנזיפה. אחר כך הוא שאל אותי אם חזרתי לקחת את הכדורים

-שכחתי, אבל אני אתחיל לקחת אותם ברצינות מחר

-אל תשכח, זה חשוב

-טוב, אתה צודק, אני לא אשכח

-אסור לך לשכוח

-טוב, הבנתי, אני לא אשכח!!!

-טוב מאוד, תקשיב לפסיכיאטר שלך

אם מישהו אחר היה מנדנד לי ככה הייתי מתעצבן בטרוף, אבל שי די הרוויח את הזכות לנדנד לי. כי ככה זה כשאתה לצידו של מישהו בכל מצב ולא מרפה, מותר לך לנזוף בו כשהוא לא דואג לעצמו, כי אתה חשוב לו

בינתיים אושרו איורים שלי לשירים ישנים והרגשתי יותר טוב. ובכלל, התחלתי לעבוד על מאמר חדש למגזין במה אז הכל נראה מבטיח. ואז ראיתי אותה וחזרתי להרגיש רע

למי שרוצה את שאר הטורים, הם נמצאים בבמה חדשה

על "הפיצוציה"

שודרה בערוץ 8, מנחה ויוצר הסדרה: י.א. קרסוצקי,

"יבלית" הפקות

באחד מפרקי הסדרה, נכנס דובל'ה, ככה קוראים לברנש לבוש השחורים ועבה הגוף, לפיצוציה במצב רוח קרבי. גם בדרך כלל יש לו קסם אישי של רוטווילר, אבל הפעם המצב קשה. כשהמוכר שואל אותו מה שלומו, הוא שואל אותו בקול עייף אם לא נמאס לו להיות צבוע. בהמשך הוא נוהם כחיה, או שמא חכם זן ולבסוף הוא צועק שנמאס לו מהכל, כי העולם הזה הוא חרא, כל האנשים צבועים וגם המוכר חרא ואם הוא רוצה לדעת מאיפה מגיע כל החרא בנשמה שלו, הנה בור החרא וכל עוד הוא קיים – יש חרא!!! (בשלב הזה הוא מראה למצלמה המסכנה את בור החרא, שמכוסה בסמיילי אומלל)

על מה מדברת הסדרה הדוקומנטרית ההזויה הזו, ששודרה בערוץ 8? השאלה היותר נכונה היא, על מה לא? על מין ועל סמים ועל אלטלנה ועל מטאפיזיקה ועל אלוהים ועל אי קיומו (או שמא קיומו הסובייקטיבי בלבד) ועל משמעות הקיום בעולם שאלוהים נעדר ממנו. בבסיסו של דבר, מדובר בשני קולנוענים, אחד מהם מוכר בפיצוצייה, שהחליטו לתעד את המתרחש בה בשעות הקטנות של הלילה, כשכל הבודדים והמשועממים וההזויים מגיעים לשם. אחד מהם הגדיר בראיון את הסדרה בתור טוק שואו, רק פחות מזויף, מעגל אמיתי של שיחה שיכול ללמד את דנשילון דבר או שניים… למוכר, יניב, יש חיוך ציני וצורת התבטאות צינית, לצד חמלה כנה. כשצפיתי שוב בפרק עם החרא הבנתי למה דובל'ה התעצבן, כי יניב די מעצבן כשהוא מדבר בשלווה מחויכת, אבל בכסות תמימה מגרה את מי שמולו להגיב מהבטן. אחד ממשתתפי הסדרה, גבריאל, חרדי לשעבר ונרקומן משוקם וחילוני בהווה, אומר בקול סהרורי אך משכנע, שכולנו משוגעים, כולנו עמדנו פעם על סף שיגעון ומי שלא – הוא אדם קטן מאוד, שלא חלם אף פעם ולא הרגיש ולא האמין. מדובר בסדרה שחופרת ומעמיקה מעבר למקומות הרגילים וה"תפורים" של המציאות, שבה כולם כביכול משתתפים באותו משחק. אבל הסדרה גם לא בורחת מהזוטות הקטנות שמרכיבות גם הן את המציאות, כמו מגבית שנערכה כדי לקנות לכרמל מצלמה חדשה, מעשה של חמלה שאני מאמין בכנותו, מעשה שמראה על אי התעלמות מאדם הזוי ומבולבל שחי עם זוגתו הדומה לו והוזה שהוא כוכב.

וגם משיחה היסטורית הסדרה לא בורחת, באחד מפרקי הסדרה כולם משוחחים באריכות על אלטלנה, פרק שהוגדר ע"י מבקר בתור "שיחה על היסטוריה עם פיצוחים בצד", כאילו שהיסטוריה ללא יומרות מיותרות זה רע…

אז למי שרוצה קצת לחפור בייאוש ובקיום ואולי במה שמעבר להם, אני ממליץ על הסדרה הזו לכשתשודר שנית…

למי שרוצה, שאר הטורים נמצאים בבמה חדשה.

על "ערכו של אדם",מאת ד.רוטון, הוצאת קרן אחווה משיחית

שיהיה ברור כבר מההתחלה- אני לא מזדהה תאולוגית עם הרעיונות, שרובם רדודים בעיניי, של קהילת היהודים המשיחיים (הם מאמינים בתנ"ך ובישוע הנוצרי), כפי שהם מוצגים בספרון שמצאתי בתיבת הדואר לפני חודשים… מיסיונרים וכל מיני טיפוסים שטחיים, שמנסים להסביר לי שהבעיות שלי בחיים נובעות בראש ובראשונה מיחסיי עם האלוהים, אינם מהווים השראה רוחנית עבורי, גם כאשר אלה מיסיונרים יהודים.

אבל להגיד מילה טובה על הצורה האינטיליגנטית שבה הספרון פונה לקורא החילוני- צריך בכל מקרה…

אז מצאתי את הספרון הזה, כפי שכבר כתבתי, בתבת הדואר ומאז רק רציתי לכתוב עליו…
קהילת היהודים המשיחיים, שסניפיה רבים וחלקם בארץ, רואים עצמם כיהודים וחלק מהטקסים והחגים שלהם מועתקים מהיהדות, אך אינם מאמינים ממש בתורה שבעל פה אלא בברית החדשה.
בספרון "ערכו של אדם", פונה ד.רוטון לקורא החילוני ומציע לו, כאילו בתמימות, מסע לחפוש המשמעות בעולמנו. בפרק המקדים מתוארת סצנה דמיונית, בה נערכת מכירה פומבית ונמכר בן אדם תמורת שוויו לפי מרכיביו הכימיים, פחות מחמישה שקלים…

כבר נלכדה סקרנותי, כאדם פוסט מודרני העוסק בשאלות של זהות ומשמעות וכך הספרון משיג השג חשוב במכירת העמדה התאולוגית שלו. מתוארת בהמשך עמדת המדע לגבי סוד התודעה האנושית, כלומר שהכל כימיקלים. אין "אני אוהב", גם אין "אני שונא", לפחות לא במובן המקובל, אלא יש תהליכים כימיים מסוימים הקשורים בי או בך.

בסוף הפרק שואל המחבר האם אנו מסכימים לכך ובכך גרם לנו, אם נשווה לאנשי מכירות רגילים, להכניס אותו לדירתנו ולהמשיך לפרק הבא.

בפרקים הבאים סוקר הספרון את תולדות האמנות המודרנית, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית והספרות.

אנו מכירים באותם פרקים (מי שעוד לא מכיר) את אנדי וורהול, שצילם פעם אדם ישן, כדי להביע עד כמה החיים חסרי משמעות בעיניו. אנו נבוכים יחד עם אלבר קאמי, שמרסו, גבור ספרו, בא לידי מסקנה שהחיים הם חסרי תועלת כאשר קרב מועד הוצאתו להורג. סמואל בקט, מחזאי אבסורד נודע, מוזכר שם כמו גם מחזהו, "מחכים לגודו", שבו מספר דמויות אומללות מחכות למי שלעולם לא יגיע. מוזכרים גם אלדוס האקסלי, טימותי לירי, הקומוניזם, ניטשה וגם סארטר עליו כתבתי בעבר…

אני אדלג על הסוף, כי הספרון הרי לא בא להעלות דיון נוקב ומורכב. בסופו מובעת דרישה דתית מוכרת (שנתנצר, או משהו כזה. בכל אופן המקבילה של היהודים המשיחיים, מסר די נבוב ורקוב).
אבל רוחב האופקים של המחבר, בעודו מנסה למכור לנו את אותו דבר משעמם, הוא דבר ראוי להערצה. בחיים שלי לא מצאתי כזו פתיחות לרעיונות שונים בעלוני ההחזרה בתשובה המקומיים, זה היה מרענן ממש. גם כאשר מחזירים בתשובה מצטטים רעיון לא דתי, הם אינם מנהלים אפילו ויכוח ראוי עם רעיון מנוגד, לכל היותר יביאו ציטוט מפי אלברט אינשטיין, כדי להוכיח ש"יש בורא לעולם" (כמובן שזהו סילוף של הדברים, זה רק מראה כמה הם מנותקים וחושבים שכולם מחזיקים בדעתם).

אבל כאן??? מובאים ציטוטים מפי מיטב הכופרים והוגי הדעות הלא נוצריים, אומץ אינטלקטואלי של ממש…

אגב, האם עזרתם לי היום להפיל את אתר רשימות? האתר המצחין שמסנן את כל מי שנחשב אנונימי, מבלי להתייחס לכישרונותיו?

ונעבור לעניין, טור התרבות המלא נמצא בבמה חדשה– הנה קטע ממנו

על "בדלתיים סגורות", על סארטר

להגותו של סארטר נחשפתי דרך גיבסון, מנהל אמנותי של הבלקוני ובמאי הצגה שתורגמה והותאמה לעברית לפי מחזה זה. שמעתי על האיש והגותו עוד קודם, אך מעולם לא התעמקתי בה, גיבסון עורר בי את הסקרנות. יש בו משהו כזה באופי, לגיבסון.

סארטר היה פילוסוף צרפתי, ממנסחי האקזיסטנציאליזם האתאיסטי. כמו כן, כתב מספר ספרים ומחזות. הספר הכי זכור לי הוא "על היש והאין". הוא היה בן זוגה של הפילוסופית הפמיניסטית סימון בובארי, במעין יחסים פתוחים, בהם נהלו שניהם רומנים גלויים מהצד, אצלה היה אלבר קאמי, בין השאר.

במחזה זה בוחן סארטר את יחסנו לחברה ויחס החברה אלינו, נושא החוזר בהגותו מספר פעמים. דרך זה, הוא בוחן את יחסנו לתודעה שלנו ולפשעים שאנו מבצעים דרכה, כשאיננו לוקחים אחריות על הבחירות שלנו… הגהנום הוא הזולת, אמר סארטר, שהרי החברה היא החונקת ומדכאת האותנטיות שבאדם, החברה היא השופטת וזוקפת אצבע מאשימה על כל חריגה, אמיתית או מדומה, ממה שמוסרי בעינייה. אבל, אומר סארטר, בעצם האחר הוא תרוץ, שהרי לכל אדם יש אחריות על הסבל שנגרם לו או לסביבתו. אז הגהנום הוא אני, מסתבר.

קניתי בחנות ספרים, די מזמן יש לציין, את התרגום. היה מעניין.
גארסין, אינז ואסטל, כך קוראים לדמויות, מוכנסים לחדר מסתורי ללא מראות וננעלים שם. לקורא אין מושג איך הגיעו לשם בהתחלה, גם אין לו מושג מהו החדר. בהמשך מתגלים הפשעים, האמיתיים והסמויים, של כולם, בצורה החושפת את האדם במערומיו הנפשיים. גארסין, למשל, התעלל באשתו, אך הספור מורכב יותר…

כדאי לכם לקרוא את המחזה, יחסית הוא קצר ותמציתי, אחרי שקוראים מספר עמודים בסבלנות מתמכרים, לעומת זאת אני לא ממליץ לקורא הבלתי מיומן על הספר "הבחילה" של סארטר, ספר מייגע שעדיין לא סיימתי.

מקווה שתהנו…