Archive for the ‘ראשי’ Category

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ח

יום ראשון, אפריל 23, 2006

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

העולם על פי להקת "היהודים"- אפלה קיומית

בין כה וכה בסוף עוד ניעלם

כמו רוח על פני מים

בין כה וכה ידענו משלמים

אז נשלם פי שתיים

אני שם זין.

("אם כבר…" )

כבר בהגיגיי הקודמים רמזתי לכם שהאינסוף הזה, שאני מדבר עליו, הוא מושג די נייטרלי. ואכן, העולם הזה הוא גם מקום אפל מאוד, מנקודת מבט מסוימת.

אנחנו זמניים ביקום הזה, לפחות ככה זה יוצא בכל מישור פיזי. אנחנו משולים לרוח על פני מים, כך לפי השיר – לא רק שמותנו מצפה כל רגע מעבר לפינה (וכי מה הם מאה שנה במושגים היסטוריים?), אלא יוצא משיר זה שמותנו הוא עובדה יותר ברורה ממידת ההשפעה שיש לנו בעולם – כמו שהרוח חולפת וספק אם היא יוצרת גלים משמעותיים בכל פעם, כך אנחנו חולפים מהעולם והוא נותר כמו שהוא, מבלי ששינינו אותו. זה עולם קר ואכזר, שלא רק שנמות בו, אלא נחווה בו גם בדידות ורוע, אפילו הדרת כבוד אין לחברינו הזמניים לאנושות.

וכל מושג החטא תופס פה תפנית מכאיבה – אין לזה משמעות, אין לכלום משמעות, הלוואי שהייתה לזה משמעות. אנחנו משלמים גם מבלי לבצע חטאים, בעצם העובדה שאנחנו גרים ביקום מנוכר שכזה. הדבר היחידי שמעניק מעט אופי לחיים האלו הוא כעס על אלוהים, התרסה מרדנית כלפיו.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אם תתייחסו לרעיונותיו של אלברט איינשטיין בתור שיטה לבחון שאלה זו, אז ודאי שבמישור מסוים כן, כי כל אובייקט בעל מסה מעקם את החלל והזמן סביבו, משפיע על מרקם הזמן באופן בלתי הפיך וכך נוצרת כבידה למשל. כך שסביר להניח שהיקום שבלעדיכם ייראה שונה מאוד לטווח הרחוק. אבל אם נתייחס שוב לרעיונות של פיזיקת הקוואנטים שציטטתי במאמרים קודמים, כלום לא משתנה בעצם. על כל אבן שמוטלת לאגם החלל והזמן, תוטל אבן אחרת שתאזן את המצב, אולי ביקום אחר. ושתיהן תוטלנה בכל מקרה ביקום כלשהו, אז רעיון השינוי נוגד את הרב-יקום.

האם אנחנו בכלל משנים משהו?

אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, אם יש בנו רצון מספיק וסבלנות, אך ככל שמנסים להגדיר שינוי במעגלים גדולים ומתרחקים מהעצמי, המשימה יותר קשה עד שהיא נהיית בלתי אפשרית. אבל בעצם, מה זה משנה? באנו לשנות פה משהו, חוץ מאת עצמנו והעולם שלנו? אם במובן מסוים אנחנו מתאימים את המציאות למידותינו, ייתכן שגם אם העולם לא ישתנה ברמה הקוסמית, האנשים והאירועים ש"נמגנט" אלינו עשויים להיות קשורים לזהות שלנו, לצורה הייחודית בה אנחנו משפיעים על מרקם החלל והזמן בסביבתנו הקרובה. וכל שינוי הוא שינוי מבורך וכך הוא צריך להיות, שינוי עצמי שלא עוצר בעצמיות אלא מתפשט הלאה.

ונניח שהעולם באמת אפל, קר ומנוכר? העובדה שאתם טוענים שהעולם נוטה לצד האפל בלי קשר לאישיותכם, שאינכם משפיעים בשום צורה, לא מחייבת אתכם להיות בצד המנצח (אך גם לא בצד המפסיד. רק שיקול מוסרי יחייב אתכם להיות בצד כלשהו, שום טיעון תיאולוגי לא ישכנע).

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

גפילטע פיש

יום שלישי, אפריל 18, 2006

לידידי המשעשע צינגלה, היתה תאוריה בשיחה אחרי סדר פסח, למה אנשים שונאים גפילטע פיש.

"זה בגלל השם… גפילטע פיש…", גיחך צינגלה, שמשוגע על צלילים של מילים.

"מה?"

"כן, תאר לעצמך שהיו נותנים לך מאכל נורמלי, שקוראים לו חרא, לא היית נגעל? זה בגלל השם, שנשמע כמו מעיים רקובים של דג, גפייייילטע פיייש…."

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ז

יום שלישי, אפריל 18, 2006

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

משהו על אהבה

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם הכל בא מתוך האינסוף חסר הזמן, אז תמיד יהיה חלק בכל דבר ששואף לאחדות עם האינסוף. או כפי שאומר טולסטוי, הרגש הדתי הוא רגש המבטא את היחס שבין הסופי לאינסופי.

ומהי אהבה, לפחות ביקום שלנו, אם לא בדיוק זה? שאיפה לברוח מתוך העצמי הקטן, האנוכי ולגעת בעצמיות מופלאה יותר, כשההגדרות מתערפלות והגבולות בינך לבין האחר מיטשטשים, גבולות קיימים אבל כמו גלי הים, נסוגים ועולים שנית אל החוף.

אהבה מתבטאת ברצון לתת, ברצון שלשני יהיה טוב. כשמדובר על אהבה רומנטית יש גם מובנים פיזיים, אבל הבסיס נשאר אותו הבסיס ובאהבת אמת – הבסיס נותר גם כשהרומנטיקה חולפת.

מאמינים באהבה ממבט ראשון? לדעתי זה קשקוש רומנטי עם בסיס אמיתי:

קיימת התאהבות ממבט ראשון, שלפעמים הופכת לאהבה, אבל האהבה האמיתית באה עם הזמן. הרי לא ייתכן שתהיה מוכן להקריב הכל עבור אחת שפגשת הרגע – ואהבת אמת היא בדיוק זה, כשאתה מוכן להקריב הכל למען האחר. אהבה אמיתית באה מאינטימיות ואינטימיות באה עם הזמן, עם היומיום שנותר כשהרומנטיקה הראשונית עוברת (ועשויה לחזור לפרקים, אבל בתור אורחת, לא כדיירת קבע).

באהבה אמיתית נוצרת תחושת הדדיות, אף אחד לא חייב כלום לאף אחד, זה הרגש שמחייב. אם יש תחושה של חוב שאי אפשר להחזיר אותו באופן הכי פשוט, באהבה ומסירות, משהו פה לא בסדר. אהבה אמיתית היא בשלב כלשהו יומיומית, יש בה אפילו משהו משעמם ושגרתי, כי היא הדבר שנותר כשההתרגשות פגה. אסי דיין אפילו הרחיק לכת ואמר בסרטו, "הבשורה על פי אלוהים", שרק כשבני האדם יתחילו לראות את האהבה כדבר אנושי, אישי ופרטי אולי אז יתחילו להבין את הסיבה לכל מה שקיים.

לפעמים היא לא למישהו או מישהי, לפעמים היא לרעיון. אבל באופן עקרוני, היא בכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה.

ללכת מכות

יום שני, אפריל 17, 2006

זה קרה לא כל כך מזמן ולמרבה הבושה, זה קרה קצת אחרי שכתבתי על מריבה ילדותית של מישהו שאני מכיר.

הלכתי לקיוסק האהוב עליי, כשלפתע, בזמן שאני מדבר עם מישהו, הרגשתי שמשהו פגע לי בראש. הסתובבתי והבנתי מיד מה קרה: מיכאל, בעל הקיוסק המטומטם, זרק עליי בוטן. בחיוך תוקפני, שאלתי אותו למה הוא עשה את זה.

יש לך הוכחה שזה אני?, היתמם הבן אלף, מה שרק החשיד אותו יותר. ראיתם מישהו חף מפשע שעונה ככה? חוץ מזה, החשוד הנוסף היחידי היה האיש הדתי שעמד לידו. אז הוא די ירד מרשימת החשודים.

התחלתי להציק לו, כמו שרק אני יודע, עד שמול עיניי הוא לקח בוטן נוסף וזרק עליי. התעצבנתי, לקחתי חופן פיצוחים וזרקתי עליו.

אתה זורק עליי סחורה שלי? האדימו פניו והוא רץ לעברי בעודי בורח. טוב, אז לא בדיוק הלכנו מכות, יותר נכון להגיד שהוא החטיף לי בעורף ובעט לי בתחת. והכפכף הארור נקרע לי.

וזה קרה קצת אחרי שהטפתי למישהו אחר, בפוסט אחר, על מריבה ילדותית שהוא נטל חלק בה. נו, אז בא אליי הניסיון הזה והוכיח לי שהיהירות שלי היתה מוגזמת. אמנם אין לי צער גדול על זה שאני לא יכול יותר לעבור ליד הקיוסק של מיכאל הבנזונה, אבל זה רק מראה, שכמה שאני מנסה להעמיד פנים שאני מסוגל להיות אדם בוגר, כשמגרדים קצת את העצבים שלי, אני יותר ילדותי מהצפוי.

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ו

יום שני, אפריל 17, 2006

למי שמעוניין בטורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על אלוהים וגלגול נשמות

(בהמשך להגיגיי בפורום של טרוי)

אם, כפי שטענתי במאמרים הקודמים, אין בעצם אלוהים שנמצא מולך אלא רק אינסוף הנמצא בכל מקום ובכל זמן ואם, כפי שטענתי, אין בריאה כי אין זמן, אז כל נושא גלגול הנשמות דורש בדיקה מחודשת.

לא, אין גלגול נשמות כפי שאנחנו עשויים לדמיין את התהליך, אנחנו לא "מתגלגלים" לשום מקום.

אם נחזור לפיזיקת הקוואנטום, אנחנו בעצם נמצאים בכל זמן ובכל מקום, זו רק התודעה שלנו שמתעקשת לסלק את שאר האפשרויות ולהתייחס רק למציאות המוכרת לנו. ובמעבר חד לתורת המיתרים, אם כל הריבויים בטבע הם רק ביטויים לאחדות אחת, אז אנחנו האינסוף שמתגלגל לכל מה שקיים.

כך שבדיוק כמו שאנחנו לא באמת "מתגלגלים" מיום האתמול אל המחר, למרות אשליית הזמן העיקשת, באותה מידה אנחנו לא באמת "מנתרים" מתקופת חיים אחת לאחרת, אלא אנחנו נמצאים בו זמנית בכל תקופה, אין גלגול קודם וגלגול הבא, הגלגול הקודם שלך יכול להיות באותה מידה בעתיד. והכול מתגלגל בכל דבר, אם תחפש את הישות המוגדרת שהיא אתה במקום אחר חוץ מאשר בהווה, עוד תבין שאפילו מחר לא סביר שתישאר בדיוק אותו אדם.

אז לא, זה לא שבאמת היית יוליוס קיסר – ואז חזרת כדי לתקן את מה שעשית, התשובה הנכונה היא שכולנו היינו נפוליאון, כולנו היינו יוליוס קיסר, כולנו חזינו בבריאת העולם בעיניים משתאות. תמיד יכול להיות שזה לא מדויק, לפסול ככה את הרעיון של גלגול נשמות אישי, אחרי הכול גם הרעיון שאני אותו אדם שהייתי אתמול הוא בדיה ועדיין הוא מעניק משמעות לחיי. אז מאוד אפשרי שכמו שהקארמה, אם נקרא ככה להיגיון האנושי המחפש משמעות, ממגנטת אלינו את שבבי הברזל של האתמול והמחר, כך ייתכן באותה מידה שהאסוציאציות העולות באדם לגבי תקופת חיים אחרת כן קשורות במידת מה אל הכאן והעכשיו.

תודה לטרוי, אחרי ההופעה

יום רביעי, אפריל 12, 2006

אני פוגש אותו ופתאום אני לא זוכר הכל, מתבלבל.
המון זמן רציתי לראות אותו במציאות ופתאום אני שם לב שכושר הביטוי שלי השתבש. גם מההתרגשות וגם מהעובדה שלא ישנתי כמו שצריך. אני מנסה לומר לעצמי שאני אדם בוגר שכבר לא מעריץ, אבל ברמה מסוימת אני עדיין זקוק לדמויות בוגרות יותר כמודל ואני כנראה כן מעריץ אותו, כי בדרך כלל אני לא מתרגש כשמישהו צורב לידי דיסק, אבל כשאחד מידידיי ניסה להוריד מהדיסק של טרוי שירים עבורו, התחננתי שלא יעשה את זה, אני כבר אקנה לו עותק משלו.

אחרי שיחה קצרה עם גילוק, בנאדם משעשע, אני קצת מתאזן ונזכר מה רציתי לומר, אבל עד שזה קורה אני די כועס על עצמי.
על העובדה שאני נראה כל כך מנותק כלפי חוץ, על העובדה שהזיכרון שלי שבק חיים לכרגע- והרי כל כך חיכיתי לראות אותו. טרוי מרגיע אותי שזה בסדר, אני לא צריך להתנצל על המבוכה שלי או על מה שאני. אבל לקח זמן עד שזה חילחל.
"מה קורה לך, איליה?" אני שואל את עצמי, "עד לפני ההופעה היה לך מוח והוא עבד די בסדר…" אני מכה בקודקודי, כמו שמכים במכשיר טלויזיה מקולקל, מה שרק מגביר את המבוכה. בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר מתמצה במילים פשוטות, כמו שמחתי לתת לך את הספרון ושמחתי על כך שהתייחסת אליי כאל שווה ערך אליך.

לפעמים, מעבר לכל המלמולים והנסיונות לומר משהו חכם, עומדות שתי מילים:

תודה, טרוי

מבחר מהטור איליה חופר לעומק – מאמר מ”ה

יום רביעי, אפריל 12, 2006

למי שרוצה טורים נוספים, שיחפש בבמה חדשה

על בודהיזם ואנרכיזם

(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)

באיזה אתר שעוסק באנרכיזם, לא אותו אחד שכתבתי עליו, נכתב משהו על הכלכלה הבודהיסטית בהקשרים סוציאליסטיים אנרכיסטיים. אחד מהמגיבים, כדרכם של טוקבקיסטים, התעצבן וכתב שיפסיקו לזבל ולהעמיד פני רוחניים, שהרי בודהיזם ואנרכיזם לא הולכים ביחד.

אם נתייחס למהות הראשונית של הבודהיזם, די ברור לי שהוא טועה. נכון, במנזרים בודהיסטיים יש די הרבה כללים, נגד אכילת בשר ונגד מין, אבל אם נתייחס אך ורק לבסיס של הבודהיזם כשמולו ניצב האנרכיזם האמיתי, משוחרר מדעות קדומות, מהו הבודהיזם אם לא אנרכיזם?

התפיסה האנרכיסטית חותרת לביטול ההיררכיות וטוענת כנגד הסמכות, כל סמכות שהיא מלבד מוסר בין-אישי בסיסי, בטענה שהשלטון צריך לבוא מלמטה, מתוך העם.
והבודהיזם? בתפיסה הבודהיסטית אין "אלוהים" במובן המערבי המקובל ורק היחיד יכול לחפש עבור עצמו את ההארה ואת המשמעות, כל משמעות חיצונית המונחתת על האדם נפסלת כזיוף והאדם צריך לחקור באופן ישיר את האמת, ללא תיווך. ישנה מסורת שלמה בבודהיזם הטוענת כי תלמיד שהצליח להגיע להארה, יגיע למצב בו הוא לא נזקק עוד למורה.

קחו לדוגמא את הביטוי הבודהיסטי, "כשאתה פוגש את בודהא בדרך, הרוג אותו", מה משמעותו? לעודד רצח? לא, הכוונה היא שכשאתה מחפש אמת רוחנית ומובא בפניך רעיון, אל תקבל אותו כי מישהו אמר לך שכך הוא הדבר, זרוק כל רעיון חיצוני לפח וחפש בתוכך את התשובה. וכל הארה שקיבל מישהו אחר, יש סיכוי שאיננה תקפה לגביך. לכן הקטע בסרט "סדנה לעצבים", בו ד"ר באדי ריידל (ג'ק ניקולסון) מתבדח שאדם במשקל 300 קילו לא צריך לתת עצות לאחרים והנזיר מתעצבן ומכה אותו ואת המטופל שלו, מדגים כיצד נזיר בודהיסטי לא נוהג. הערצה עיוורת והיקשרות למודל, ממש אינם חלק מהאופי הבודהיסטי. אם בודהיסט שומע בדיחה טובה, גם על חשבון ה"אלוהים" שלו, התגובה הנכונה היא לצחוק או לפחות לספר בדיחה משלו (ובודהא בעצם מעולם לא טען שהוא אלוהים).

וזה די מועיל, הרעיון לפיו המטרה היא האמת ולא ציות לבודהא, כי בודהא כמודל רוחני היה אידיוט. סידהרתא גוטאמה נטש בגיל 30 את משפחתו ואת המלוכה, חיפש בייסורים קשים וקיבל הארה ומאז נקרא בודהא ("הנאור"). אם נתייחס שוב לאמרות הבודהיזם, אז עד שכל האנושות תיגאל היחיד איננו נגאל, כך שאדם הנוטש את ילדיו וגוזר עליהם חיים לא קלים, הוא אדם בזוי ומזויף, לדעתי לפחות. או בואו נדבר על העובדה, שבמקום לנטוש את המלוכה יכול היה סידהרתא לסייע לבני עמו, באופן מאוד מעשי, עם כל הכסף שעמד לרשותו. תאמינו לי שיש לי הרבה ביקורת על היהדות, אבל לפחות בנקודה הזו, משה רבנו מציע תיקון היכן שבודהא מציע ניתוק. ולפחות משה רבנו לא נטש את משפחתו, עם כל הויכוח שיש לי עם העקרונות שניסה להעביר לנו בהר סיני.

סריקת מצה

יום שלישי, אפריל 11, 2006

ישבתי לי בכסא שלי במחלקת הגרפיקה, העמיתה למחלקה הדפיסה איזה חלק מעלון חינוכי או משהו כזה.

מישהי נחמדה עברה לידה והעירה בחיוך: יש דברים שחשוב לכתוב, אבל לא כל כך חשוב שייקראו…

הן ישבו ופטפטו, אחרי זה היתה לעמיתה שלי בעיה, כשלא הצליחה למצוא תמונות מצה במחשב.

"איליה, אני יכולה לסרוק את המצה הזו בסורק שלך?", שאלה אותי פתאום.

"כן", התלהבתי, "אני חייב לראות איך זה ייצא…"

אל מול עיניי המשתאות, סגרה הגרפיקאית את מכסה הסורק מעל למצה כשרה לפסח- וסרקה. התמונה יצאה טוב. וזו הפעם הראשונה שראיתי מישהו שם מצה אמיתית בתוך הסורק.

אמנם לא בדקתי, אבל אני מהמר שהתמונה יצאה יותר טעימה מהמצה המקורית, מצה אורגנית מגעילה מקמח מלא.

פיייייכס

סרטונים חביבים לפסח, אחד מהם מגעיל

יום שלישי, אפריל 11, 2006

וככה, לכבוד פסח, קיבלתי מהעמיתה שלי למחלקת הגרפיקה, קישורים שהובילו אותי לשני סרטונים חביבים, אחד די מגעיל, שני קשור לפסח ויש בו ראפר יהודי כשר, ככה הבנתי מהסרטון.

בסרטון הראשון (תלחצו כאן) אפשר לראות סנאי שיוצאת לו העין והוא מנסה להציל אותה, סרטון רווי דם ששודר ב M.T.V

והשני? (תלחצו כאן) השני פשוט תענוג לכל המשפחה.

אייכה

יום שלישי, אפריל 11, 2006

נסעתי ברכבת לעכו, לראות את ההצגה "משאלה מכוכב", של סמדר יערון.

רוב הסיכויים שאכתוב על זה בהרחבה מתי שהוא, היא באמת יוצרת מעולה. האמת היא, אם נחזור לעניינו, שזו הפעם הראשונה שנסעתי לגמרי לבד לעכו, אז זו היתה חוויה די מעניינת. ישבתי לי בקרון שלי, מתרגש כולי, כשפתאום ראיתי ברנש צעיר עם שיער ארוך מדבר בטלפון עם חבר שלו, כנראה חבר טוב.

"אייכה?", שאל בחוסר סבלנות מסוים הברנש.

הוא חיכה ואז חזר על זה, מדגיש את חוסר הסבלנות שלו.

"אמרתי: אייכה?"

הוא חיכה וכשידידו שוב שאל מה זה אייכה (ככל הנראה) אבדה שארית סבלנותו.

"אייכה, זה בעצם 'איפה אתה יא שק של חרא' בתנכית…", הסביר בחיוך.

זה היה כל כך טבעי ובכל זאת- כל כך התאים לאיזו דמות בסרט. כל כך הרבה ספרים אפשר להתחיל ככה, בשיחה משעשעת ברכבת, שמחברת בהומור בין מורשת תרבותית עשירה לבין ההווה הציני והמהיר. כל כך הרבה השראה באה משם.


This is a blog At.CorKy.Net