בלוגיליה

השעה מאוחרת בלילה.

אני חוזר הביתה וסבתא מודיעה לי שאחד המנהלים שלי באתר "חוצפה" התקשר.

מה שלומך? הוא שואל. אני עוצר את נשימתי. אחר כך אני מספר לו כמה קשה לי לישון בשעות נורמליות לאחרונה.

פתאום אני שותק ונזכר שלא עשיתי עבודה טובה לאחרונה באתר.

תגיד, אני שואל, אחרי כמה שניות מתוחות, אני מפוטר?

מה קרה לך, איליה, הוא מרגיע אותי, אם היו לנו עשרה כמוך היינו כובשים את העולם.

מעבר חד לסמינר הקיבוצים.

אני יושב מול המחשב. נתן מהסמינר (יש שני נתן, כזכור) שואל אותי אם אגיע למחסן היום. האיש הזה הוא דמות אב עבורי, אז זה די מצער אותי כשאני אומר לו פתאום, שאני צריך לשבת ולעבוד עבור אתר "חוצפה" כדי להוכיח להם שאני עדיין ראוי.

זה לא טעון הוכחה, קובע נתן ופניו מוארות.

מילה טובה. כמה אנחנו צמאים אליה. מילה טובה יכולה להציל אותנו מהתהום שאנחנו שרויים בה, או לבלום את הנפילה ולגרום לנו לנתר בחזרה. אם היא רק היתה מבינה את זה בזמן, אילו רק היתה מסתכלת עליי כעל אדם מוערך וראוי, לא איזה אחד שאפשר לדבר אליו בהתנשאות.

שתלך לעזאזל.

אצל היהודים אין מסורת של וידוי על חטאים. נכון, הולכים לרב כדי לשפוך את הלב, אבל כמוסד זה לא קיים- וחבל.

הצורך של האדם, כשהוא בשפל המדרגה, לשפוך את ליבו, הוא צורך שאין לו תמיד מענה בתוך המשפחה. יש הרבה אנשים בודדים, יש הרבה מעשים נואשים שרציתי בגללם להחזיר את הגלגל אחורה, אפילו אם רק כדי לפתוח לעצמי אופציות לפעולות אחרות, או כדי לעשות אותם שוב, רק אחרת.

באחד הלילות האפלים האלו, הלכתי לחפש את נתן מהקיוסק, הנתן השני שאני מכיר.

פרצתי לה למחשב, אמרתי לו וסיפרתי לו את כל הסיפור, רציתי רק מעט תמיכה וחשתי חסר ערך כשהיא דיברה אליי. הוא עמד מולי, מקשיב ומחייך חיוך של הבנה, כשאני שוטח לפניו את המצב הנפשי הקשה שדרדר אותי לשם. הרגשתי קל יותר, איכשהוא, כשהוא הקשיב לי.

אתה תפגע רק בעצמך אם תעשה את זה, הוא אמר לי כשסיפרתי לו פעם על המחשבות האובדניות שלי, אתה מרחם על עצמך יותר מדי, רחמים עצמיים רק מזיקים. הוא צדק, פרידריך ניטשה אמר את זה הרבה לפניו, האדם החזק לא מרחם על עצמו אלא מחייב את החיים ונלחם. בכלל, נתן לא קרא הרבה בחיים, אבל יש לו יכולת ביטוי של פרופסור באוניברסיטה. כשניטשה דיבר על כך שהוא עייף מחוכמתם של האנשים המלומדים ושהוא מחפש אנשים בעלי רוח חופשייה, הוא דיבר עליו ללא ספק. וכשהוא דיבר על "אריות צוחקים", זה בול נתן מהקיוסק. תמיד נראה חזק כמו אריה, על פניו חיוך רחב והוא תמיד רוצה לשמוע ולסייע

איש מצויין

הנה עוד שיר משונה שכתבתי, לא כל כך מזמן

שיר אובדני נוסף

אמרתי להם שאני מחזיק אצבעות
לקראת מותי המתקרב.
הם אמרו, אה, מה עם סבתא
אמרתי שבסדר גמור,
חוץ מאיך שהיא תצרח כשאעקור לעצמי את הלב.

אמרתי להם שמחר זה יקרה זה ברור,
אצלול במהירות מפחידה
הם אמרו, אה, נחמד ומה עם עבודה?
אמרתי זה נחמד שאתם מקשיבים לי
בצורה כל כך נחמדה.

כל כך הרבה דאגה.
כל כך הרבה אהבה יש בעולם,
ואין ניכור, לא אין ניכור בכלל
זה אני שמטומטם.

אמרתי להם שדי, נמאס לי, ושהם דחפו
אותי לפינה.
היא אמרה, יש לי כרגע פגישה
תוכל להתאבד ואחר כך לחזור?
ואותי זה נורא עניין
אם היא שמעה
כשהלב שלי נדרס מאחור.

כל כך הרבה הקשבה,
כל כך הרבה אהבה יש לשונה בתוך העדר.
זה רק אני שלא מקשיב,
זה אני שלא בסדר.

ניטשה אמר פעם "היה מי שהינך".ממש דירבן לאותנטיות, לנאמנות לעצמך. ומה אעשה אם חצי מהזמן קשה לי לאהוב את עצמי ובחצי השני קשה לי להתמודד עם הדורסנות של אנשים? יש סדרה, אנג'ל שמה, על אחד בשם ליאם שננשך והפך לערפד לפני 400 שנה, שמו היה אנג'לוס מאז. ויום אחד כושף בידי צוענים שהחזירו לו את נשמתו. הוא נותר עם קשיי ההסתגלות של ערפד, אבל קיבל כעונש מצפון ומאז הוא מכפר על חטאיו ומתייסר נורא.

באחד הקטעים בסדרה, הוא מאבד את נשמתו זמנית וחוזר להיות אנג'לוס האפל, הרוצח. שותפיו ללוחמה ברוע כולאים אותו והבן שלו מבקר אותו בכלאו ואומר לו את המשפט הבא:

כולם אומרים לי שאתה לא אבא שלי, שאנג'לוס הוא רק מצב שאתה נמצא בו כרגע. אבל אני יודע את האמת. אתה אבא שלי האמיתי, אנג'לוס, אנג'ל הוא רק מסכה שאתה נאלץ ללבוש.

ומה אם זה כל מה שיש? מה אם כל מה שהיני הוא חרא קטנוני ונקמן? מה אם הצל מגדיר את אישיותי?

בכל מקרה, היום לפני שהלכתי להתלמדות שלי, ביקרתי אצל נתן מהסמינר. יש גם את נתן מהקיוסק, אספר לכם בהזדמנות אחרת.

הכל בסדר, הוא אמר לי, אתה בנאדם חזק.

לא נכון, אמרתי לו ופתאום בכיתי, אני פשוט מעולה בהעמדת פנים. לעזאזל, אני כל כך מתגעגע לעצמי, לאותו עצמי שהכרתי. הוא חייך אליי, צייד אותי במשקה בדרך למחלקה הגרפית ובכמה תמרים. איש נחמד, באמת. ישבתי במחלקה, הצצתי במספר הנכנסים ליצירות השונות וקצת חייכתי. עלה. חוץ מזה, המאמר שלי כנראה נכנס למגזין הקרוב של זמן דיגיטלי. פתאום הגיע מישהו עם שוקולד. נגסתי קצת, טוב, נגסתי הרבה והרגשתי טוב. נראה לי שמצאתי אהבה חדשה. לשוקולד

מי שרוצה לראות את שאר הטורים, שיחפש בבמה חדשה.

על "טייק אווי"יוצרי הסדרה: דוד אופק ויוסי מדמוני ("בת- ים ניו יורק")   שחקנים: יגאל עדיקא, ולדימיר פרידמן, מרינה שויף.

עולה ותיק מחבר העמים התאלמן מאשתו ואושפז בעקבות התמוטטות עצבים. בזמן ששהה בבית החולים לחולי נפש, גיסו השתלט על הבניין שהיה בבעלותו. כשיצא, בער רק רעיון אחד בלבו ובמוחו ההוזה, להקים עסק שכל מטרתו להפיץ טוב לב וערכי מוסר אנושיים. כמחווה של רצון טוב, נתן לו גיסו את קומת הקרקע לנהל משם עסק קטן למשלוחים. הברנש, צדיקוב, ניגש למשימה והחל להעסיק עובדים, כשהקריטריון החשוב ביותר לפיו בחן את כישוריהם לא היה השקעה בשעות עבודה, אלא חיוך ללקוחות ורצון טוב. וכמובן, אשתו עוזרת לו. אה כן, הוא לא ממש מודע לזה שהיא רוח רפאים. הוא חושב שכולם יכולים לראות אותה.

הסדרה, ששודרה בערוץ 3 ונגמרה, נעה בין ריאליזם לפנטסיה, בין אוירה קודרת לתקווה. הטיפוסים השונים המופיעים שם, גם הנחמדים שבהם, ספוגים באוירת הניכור העירונית וכך גם העלילה. ישראל של שנות ה2000 לפי אופק ומדמוני, מורכבת מקהילות שאבדו את החום והחמלה כלפי התושבים, ישראל שאבדה את הרצון לתת ליחיד ולאמירה שבו לצוץ, חברה דורסנית שהופכת את כולם למסה אפורה וחסרת ייחוד. אדם החפץ במעט ערך אנושי נחשב לבלתי שפוי, במציאות חסרת שפיות שכזו. רגעי התקווה מבצבצים מתוך מאמץ אדיר של הגיבורים לחיות באמת ולחלום באמת, או מתוך הרגעים בו אשתו המנוחה של צדיקוב מופיעה. מעניינת ביותר העובדה, שהאדם אשר מפגין חוסר שפיות גדול ביותר בסדרה, הוא הפסיכיאטר, שלעומתו ולעומת האובססיות שלו צדיקוב וערכיו בוהקים כיהלום של שפיות. יש רגעים עצובים, יש רגעים מצחיקים, יש רגעים הזויים, יש רגעים אמיתיים, כמו שיצירת אמנות צריכה להיות.

מירב, שכל כך אוהבת את הברווז, חוגגת ביום חמישי יום הולדת, אז לכבודה אקדיש את היצירה הזו, מתוך סדרת האנימציה שלי בבמה חדשה, על אדם ההופך לברווז..

אני רק ציירתי את הציורים הבסיסיים והמצאתי ושרתי את השיר ברקע, אבל שי ידידי דאג לאינטראקטיביות והוסיף אפקטים של מורפינג, ממש עבודת פלאש מייגעת.

מקווה שתהנו, הסרטון מביע את שאיפת האדם לחופש, את רצונו לעוף למרות שהוא מתרסק שוב ושוב והוא מבוסס על סדרת קומיקס סטריפ שיצרתי פעם.

הסרטון המלא בבמה חדשה, בצרוף בונוס מיוחד למי שמחכה יפה עד שהסרטון יירד.

בעוד זמן מה, אולי 1000 שנה, אולי פחות, תוקם מסגרת אלטרנטיבית, לאנשים שכבלי החברה לא מתאימים להם. בינתיים נאלצתי להתמודד עם העובדה שפרצתי למחשב של המרכז התעסוקתי הרב תחומי. אם זה היה הכל אז מילא, אבל השארתי, שם ובעוד מקומות, הודעות די כעוסות על כל החרא שאנשים יצירתיים נאלצים לאכול. אם זה היה הכל היה לי עדיין, די קל עם עצמי, אבל כתבתי למישהי דברים די אישיים על שנאה שנובטת לה לאט לאט, כשאתה מעריך בנאדם ומצפה לעזרתו.

בינתיים אני מרכין ראש, חלק גדול מזה בצער אמיתי ומוריד פרופיל. היום התנצלתי, די בכנות, על מעשיי. בכל מקום שבו אני יורד למקום נמוך מדי ואישי מדי בכעסיי אני מצטער, אבל האמת היא שלפעמים פשוט מחרבנים עליך ואתה מחרבן בחזרה.

המסקנות:

* לעולם לא לפעול מתוך כעס

*אם אתה מוכרח לפרוץ לאן שהוא, תשתדל שזה לא יהיה למקום שקשור לאנשים שאתה מעריך

*אם אתה מוכרח לפרוץ לאן שהוא, לעולם, אבל לעולם, אל תתפס…

*צריך לחרבש למערכת את הצורה, אבל כנראה בצורה עדינה יותר, כמו וירוס שמקנן מבפנים

אני הולך לטפס לאט אבל בטוח אל הפסגה. ואז- מלבד הערכים הבסיסיים, שום ערך שהאנשים הנורמליים דוגלים בו לא יישאר מובן מאליו.

קיבלתי הזמנה עקרונית להתחיל לכתוב במגזין "זמן דיגיטלי"

זהו, אם זה ייצא לפועל, אז ההכרה שכל כך חיפשתי אכן הגיעה סוף כל סוף!!!! יש לי פה סיבה אמיתית לחיות ולשמור על צעדיי ו….

אלוהים אדירים!!!! עשיתי בזמן האחרון כל כך הרבה דברים שמחייבים אשפוז!!! רק שלא יאשפזו אותי עכשיו!!!!

כל המכתבים האובדניים, כל הפוסטים האובדניים, כל האימיילים הזועמים והאובדניים, הפריצה למחשב של המרכז התעסוקתי, הכל די פועל לרעתי

אני מקווה שלא אאושפז, אבל במילא אני צריך למצוא זמן להתאשפז מרצון, כדי לבדוק שהכל בסדר בקופסה

שלכם בכבוד איליה

בואו נתחיל הפוך: הסטריאוטיפ שלפיו אני מדמיין אמנים הוא שגוי מיסודו. יש אמנים שחיים חיים נורמליים, משלמים את החשבונות ולא מתאשפזים כל שני וחמישי. באותה מידה אני מניח שיש רואי חשבון, כנראה לא הרבה, שמזריקים כל מה שאפשר ומלקקים בולים של L.S.D כאילו אין מחר.

אבל האמן האמיתי, זה שיוצר חידושים ולא משכלל את הקיים, חי על הקצה. אפילו אם חיצונית הכל בסדר, נפשית הוא חי על הקצה, שונה מכולם וחש את זה עד כאב. אחרי הכל צריך לדחוף בן אדם למצב שבו הוא חש צורך להמציא עולמות, זה לא קורה לבד. וכבר כתבתי בבלוג את ההשוואה בין האמן לאלוהים

וכשזעקת הכאב שביצירה לא נשמעת האמן נדחף הלאה, אל מעבר לקצה. הראיתי למישהו את השיר על מר אכזיב והוא אמר לי שמר אכזיב צריך ללמוד שהחיים הם לא תכנית כבקשתך וששום דבר לא שווה את החיים. הוא הוסיף ואמר שכשהחיים מחלקים לך רק לימונים צריך לעשות מהם לימונדה

בהתחלה תייקתי את זה בראשי בתור קלישאה מפגרת, אבל אז נזכרתי במי מדובר. מדובר באדם בעל מוח חריף ויצירתי, שסארטר הוא הפילוסוף החביב עליו- ומדובר בפילוסוף שטען שהזולת הוא הגיהנום, פילוסוף לא מתקתק בכלל.

אז הוא כנראה מאמין במה שהוא אמר לי, בעניין הלימונים אבל גם בעניין הלימונדה. ואולי זה אני שנעשיתי ציני ומריר ואיבדתי את האמונה. סיפרתי גם לשי, ידידי הטוב ביותר, על המחשבות האובדניות והוא אמר לי שהוא צריך לבוא ולבעוט בי מתי שהוא. אמרתי לו שזה כנראה הדבר היפה ביותר שאמרו לי מזה זמן רב. בכלל, כשאתה יודע שאוהבים אותך, אתה חש את הדאגה ולא את הנזיפה. אחר כך הוא שאל אותי אם חזרתי לקחת את הכדורים

-שכחתי, אבל אני אתחיל לקחת אותם ברצינות מחר

-אל תשכח, זה חשוב

-טוב, אתה צודק, אני לא אשכח

-אסור לך לשכוח

-טוב, הבנתי, אני לא אשכח!!!

-טוב מאוד, תקשיב לפסיכיאטר שלך

אם מישהו אחר היה מנדנד לי ככה הייתי מתעצבן בטרוף, אבל שי די הרוויח את הזכות לנדנד לי. כי ככה זה כשאתה לצידו של מישהו בכל מצב ולא מרפה, מותר לך לנזוף בו כשהוא לא דואג לעצמו, כי אתה חשוב לו

בינתיים אושרו איורים שלי לשירים ישנים והרגשתי יותר טוב. ובכלל, התחלתי לעבוד על מאמר חדש למגזין במה אז הכל נראה מבטיח. ואז ראיתי אותה וחזרתי להרגיש רע

המשך לפוסט "ימים לא קלים"

זה כאב. כפי שכתבתי קודם, זה כאב. כשאתה נופל, אתה מצפה מהאנשים שאתה מעריך שיצילו אותך, כי התהום עמוקה, אתה לא מצפה מהם לחוש מוקטן ומוחלש, אתה לא מצפה לחוש שלא מעריכים אותך

ופתאום שנאתי אותה. שנאתי אותה כמו שאפשר לשנוא רק את האדם הכי יקר לי בעולם, כשאותו אדם מאכזב. והפצע, עדיין טרי, דקר לי בלב. ושנאתי אותה כמו שרק אדם שאהבה יוקדת בליבו שתססה והתקלקלה כמו שמנת חמוצה מסוגל לשנוא.

האם כבר עשיתם את שלכם כדי להכנס היום באתר הסנובי רשימות? אשמח מאוד

אם מר אורי ברוכין יוטרד עד שהאתר ייפול

בכל מקרה, זה קרה לא מזמן. דיברתי איתה ואני עדיין מצטער על זה

היא האדם הכי יקר לי בעולם והיא גרמה לי להרגיש הכי קטן בעולם, כששאלה אותי בטון המטיפני שלה, מה יקרה אם יגידו לי שהציורים שלי ברמה של ילד בן 4, או שהכתיבה שלי לא מספיק ברמה

זה מה שאת חושבת, שאלתי אותה והיא אמרה לי שהיא לא מומחית וזה לא משנה מה היא חושבת

ונורא ציפיתי ממנה לומר, שגם אם כל המומחים בעולם יטענו שאני חסר כישרון, היא תמיד תאמין בי ותטען שהם טועים, אבל היא לא אמרה את זה, לעזאזל איתה. רציתי לומר לה שזה אפילו לא משנה מה היא חושבת, כי אני מוכשר גם אם לא מכירים בזה, רציתי לומר לה שהיא יותר מדי חיה לה בעולם של מומחים שקובעים מה נכון ושגם הסמכות טועה פה ושם, לפעמים אדם חי מבלי שמכירים בגדולתו, אבל גם לניסוח המאופק שיצא לי מהפה לא האמנתי בליבי, כי לי זה דווקא מאוד משנה מה היא חושבת, רציתי שהיא תאמין בי, כי זה מה שמצפים מאדם יקר וכבר הוכחתי את עצמי מספיק ואני יותר מדי כשרוני מכדי לשמוע את הטפות המוסר המפגרות הללו על ההבדל בין עבודה לתחביב

כמעט כל אחד צריך שיאמינו בו, אפילו אם הוא אינדיבידואליסט קשוח, אחרת הוא נובל והפצע מהשיחה הזו עדיין בוער ודוקר מבפנים והכל פתאום נראה סתמי ומטופש, כל החיים המזויינים הללו

בקיצור, ביומיים שאחרי השיחה רק ישנתי ובכיתי. והיה גם חלום ובחלום סבתא נכנסת לחדר בזמן שאני בוכה והיא מתקרבת ומחבקת אותי בשנתי ואז אני קם ומתפוצץ מצחוק. ואז היא אומרת

בטון המאוד מרוצה שלה, שהיא שמחה שחזרתי לעצמי ופתאום עניתי לה שאני בסך הכל רוצה לחיות ולצחוק ולהנות, כמו אדם שלא מאס בחייו. פתאום העיניים שלה התמלאו דמעות, כי היא הבינה שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותי והיא יצאה מהחדר. ואז התעוררתי

בקיצור, רציתי למות ובימים האלה גם כתבתי שיר, הראשון מזה חודשים

(פורסם לראשונה בבמה חדשה)

מר אכזיב נפרד מהחיים

מר אכזיב גר לבדו
גר בדירה שכורה
זה כבר שנים רבות
שאין לו חברה.

בדירה מטה ליפול
עם דלת סגולה
הוא כבר מזמן התייאש
הוא לא יגיע לגדולה.

מר אכזיב מאוכזב מהחיים
כנמלה צר עולמו
יושב מול טלוויזיה
ומקיים מין טנטרי עם עצמו.

ויום אחד הגיף את התריסים
בכל ביתו ואז
התקרב אל התנור
והתאבד בגז.

בעודו מאבד הכרה
הוא ראה אור בוהק ואז בוהק כפליים
שהפך לדבר אותו רצה מכול
כלומר לצמד שדיים

ללא ספק זה היה שווה את זה.

לבחור בחייך מול צמד עופרים?

ברור שצמד העופרים מנצח
כי החיים אפורים ושווים לתחת
וצמד עופרים בוהקים זה דבר נאה
לחשוב עליו במקלחת.